אין כל חובה לסיווג חד-חד-ערכי של פרסומים כלשון הרע או כהטרדה מאיימת (החלטה, ביהמ"ש העליון, השופטת דפנה ברק-ארז):

העובדות: בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של ביהמ"ש המחוזי בת"א [ע"א 28699-08-22], שדחה את ערעור המבקשת על החלטת ביהמ"ש השלום בת"א [ה"ט 9757-07-22]. לבקשת המשיבה, המכהנת כראש שירות בריאות הציבור במשרד הבריאות, נתן ביהמ"ש השלום נגד המבקשת צו למניעת הטרדה מאיימת מכוח החוק למניעת הטרדה מאיימת, התשס"ב - 2022. המבקשת היא פעילה חברתית ולוביסטית. בבקשתה למתן הצו, המשיבה טענה כי המבקשת פרסמה אלפי פרסומים פוגעניים בטוויטר ובפייסבוק, הנושאים אופי אישי ומשתלח כלפיה וכלפי בני משפחתה (המשיבה אף הגישה תביעת לשון הרע נגד המבקשת). הצו שניתן אוסר על המבקשת לפרסם בכל מדיה חברתית פרסומים על בני משפחתה של המשיבה, וכן להסיר פרסומים קודמים, וכן נאסר עליה לאיים על המשיבה ועל בני משפחתה וליצור עמם כל קשר. 

נפסק: דין בקשת רשות הערעור להידחות. הבקשה אינה עומדת באמת המידה המחמירה שנקבעה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". עניין זה אינו מחייב דיון מפורט וממצה ביחסי הגומלין בין חוק איסור לשון הרע לבין החוק למניעת הטרדה מאיימת. דחיית הבקשה לא תגרום עיוות דין למבקשת. החלטת ביהמ"ש השלום נדרשה בפירוט להבחנה בין התכליות של ההגנה מפני הטרדה מאיימת לבין התכליות של דיני לשון הרע. ביהמ"ש השלום הנחה עצמו לאורן בהגדירו את קו הגבול בין פרסומים הנכנסים לגדרי חוק איסור לשון הרע, לבין אלו החוסים תחת החוק למניעת הטרדה מאיימת. אכן, ביטוי הפוגע בשמו הטוב של אדם עשוי להיות רלוונטי במקרים המתאימים הן לחוק איסור לשון הרע והן לחוק למניעת ההטרדה המאיימת. אולם, בעוד שבגדרו של חוק איסור לשון הרע הבחינה המשפטית מתמקדת בתוכנו של הביטוי, על רקע החשש שהוא צפוי לבזות ולהשפיל את האדם הנוגע בדבר בעיני הבריות, החוק למניעת הטרדה מאיימת ממוקד בהשפעתו הנמשכת של הביטוי על האדם עצמו, בשל כך שהוא מאיים עליו או פוגע בשלוות חייו, בפרטיותו, בחירותו או בגופו. ברי כי בגדרו של חוק זה יש משמעות רבה לכך שהביטוי הוא חוזר ונשנה. החוק למניעת הטרדה מאיימת ממוקד במניעה עתידית ומכאן חשיבותו. אין מקום להנחה שמתחייב "סיווג" חד-חד-ערכי של פרסומים כלשון הרע או כהטרדה מאיימת.