הנתבע פרסם את הפוסט על התובע מתוך תחושת חובה מוסרית וחברתית להתריע ולהגן על רקדניות הסלסה (פסק-דין, שלום י-ם, השופטת קרן אזולאי):

העובדות: תביעת לשון הרע. התובע והנתבע חברים פעילים בקהילת רקדני סלסה בירושלים, כרקדנים וכמדריכים. הנתבע פרסם פוסט בעמוד הפייסבוק שלו, המתייחס להתנהלות נטענת של התובע במהלך ריקודי הסלסה. התובע טען כי נפל קורבן לשיימינג וכי הוצג כמטריד מינית סדרתי. לטענתו הפרסום הוא לשון רע, מייחס לו הטרדה מינית ותכונות שליליות, וכי חלף פנייה לגורמי אכיפת החוק, הנתבע בחר לחרוץ את דינו בפרסום פומבי. הנתבע טען להגנות הקבועות בחוק. לטענתו, התובע הגיע להרקדות שהנתבע ניהל ונצפה על ידו מבצע פעולות שעולות כדי הטרדה של רקדניות. הנתבע טען כי טרם פרסום הרשומה הוא פנה לתובע מספר פעמים ודרש ממנו להפסיק, אך ההתנהגות לא פסקה. הנתבע טען עוד כי סבר שהוא מחויב להזהיר רקדניות.

נפסק: הצדדים לא חלקו על התקיימות יסוד הפרסום ועל כך שהפרסום הוא לשון הרע. הגנת אמת הפרסום רלוונטית לגבי הטענות העובדתיות שנכללות ברשומה, ואילו הגנת תום הלב רלוונטית לגבי כלל הרשומה, לרבות האמירות שנכללות ברשומה והן בגדר פרשנות והבעת דעה של הכותב. הטענות העובדתיות שהוצגו בפוסט הוכחו כנכונות ברמת ההוכחה הנדרשת וחוסות תחת הגנת אמת בפרסום. היה עניין ציבורי בפרסום. מדובר בפרסום שביצע הנתבע בתפקידו כמדריך סלסה וכבעל מועדון ללימוד סלסה. הפרסום התייחס להתנהלות שהנתבע היה עד לה במשך מספר שנים, ולאחר שהנתבע פעל תחילה אל מול התובע ויידע אותו על התלונות שהתקבלו ביחס לאופן הריקוד שלו. הפרסום נועד לגרום לתובע לחדול מהתנהלות שגורמת לרקדניות לחוש חוסר נוחות וליידע רקדניות על כך. במכלול נסיבות זה יש עניין ציבורי בפרסום. הפרסום לא חרג מגבולות הסביר באופן ששלל את תום ליבו של הנתבע. המסקנה היא כי עומדת לנתבע הגנת תום הלב בנוגע לרשומה בכללותה ובפרט ביחס לחלקים שאינם מוגנים בגדרי הגנת אמת הפרסום. המשמעות של קיום הגנות בחוק איסור לשון הרע היא כי ישנם מצבים שבהם פרסום מסוים יהיה מוגן, גם כאשר הוא מהווה, כשלעצמו, לשון הרע.

פרסום ברשתות חברתיות ובאינטרנט בכלל מציב שאלות ואתגרים חברתיים, ערכיים ומשפטיים. מצד אחד, האמצעים הטכנולוגיים מאפשרים חופש ביטוי נרחב, מעבר לאמצעי התקשורת המסורתיים. בנסיבות מתאימות, יש בכך תועלת חברתית רבה. מצד שני, קלות הביטוי באינטרנט וברשתות חברתיות עשויה להביא לפגיעה בזכויות שונות, לרבות בזכות לכבוד האדם ובזכות לפרטיות. הפגיעה ועוצמתה יכולות להיות גם פועל יוצא של הכמות הגדולה של הנמענים שעלולים להיחשף לכל פרסום. בהליך זה בחינת מכלול נסיבות העניין מטה את הכף לטובת דחיית התביעה וקבלת טענות ההגנה של הנתבע. על אף הפגיעה בתובע, הפרסום מוגן על פי החוק. יש ליתן משקל משמעותי לעובדה ש-13 רקדניות התייצבו למתן עדות, והעידו על התנהלות דומה בעיקרה לזו שתוארה ברשומה. מדובר במסה קריטית של ראיות, שהתובע לא סתר אותן ושהתקיים עניין ציבורי בפרסומן. הנתבע לא פעל באימפולסיביות, אלא רק לאחר מספר שנים שבהם נחשף להתנהלות התובע ורק לאחר שקיבל תלונות מרקדניות ולאחר ששוחח עם התובע על העניין ללא הועיל. הנתבע ביקש לפרסם את הרשומה מתוך תחושת חובה מוסרית וחברתית להתריע ולהגן על רקדניות, שהוא ראה עצמו אחראי להן בהיותו מדריך סלסלה. הפרסום בכללותו, לרבות האמירות העולות בגדר פרשנות והבעת דעה, לא חרגו מתחום הסביר בנסיבות העניין. התביעה נדחתה. התובע יישא בהוצאות בסך 15,000 ש"ח.