חוק הגנת הפרטיות לא נועד להקנות לאדם עילת תביעה מקום בו הפרט היחידי שפורסם לגביו הוא שמו (פסק-דין, שלום י-ם, השופטת מוריה צ'רקה):

העובדות: שתי תביעות לשון הרע שהדיון בהן אוחד. התובע בתביעה הראשונה (שטארך) מפרסם מעת לעת מאמרי דעה בבלוג ובפייסבוק, תחת שם העט "יחזקאל הירשמן". שטארך פרסם סדרת מאמרים בהם הביע דעתו כי יש איסור הלכתי להסגיר יהודי למדינה זרה. שטארך אף התייחס ספציפית לשאלת הסגרת מ' לייפר, החשודה שפגעה מינית בתלמידות כמנהלת בי"ס באוסטרליה, וכן למתלוננות נגד לייפר בפרשה. הנתבע 2 בתביעה הראשונה (התובע 5 בתביעה השנייה - סיוולד), פרסם בפייסבוק פרסומים על שטארך, בהם כינה אותו בשמות גנאי, ייחס לו "הנאה להגן על מי שפגעו בילדים", טען שמאמריו פשטניים ומעידים על העדר הבנה וחשף את זהותו האמיתית. בגין פרסומים אלו הוגשה התביעה הראשונה, בה טען שטארך גם לפגיעה בפרטיותו. כתגובה לתביעה הראשונה, סיוולד והנתבעת 1 (JCW), עמותה מארה"ב שייסד סיוולד, ומטרתה הגנה על ילדים מפגיעות מיניות, הצטרפו לשלוש המתלוננות בעניינה של לייפר, והגישו תביעה נגד שטארך בה טענו שפרסומיו כלפיהם הם לשון הרע.

נפסק: יש לדחות את טענת הנתבעים 1-2 בתביעה הראשונה לפיה ביהמ"ש אינו הפורום הנאות לדון בתביעה, שכן הם תושבי ארה"ב, וזאת בשים לב לתביעה שהם עצמם הגישו נגד שטארך בגין אותה פרשה. בניגוד לאינטרס הציבורי לעודד ביקורת כנגד אנשי ציבור, המעמידים עצמם מרצונם לשיפוט הציבור, אין אינטרס דומה לעודד ביקורת כלפי נפגעי עבירות מין, אף אם מצאו עצמם שלא בטובתם בעין הסערה הציבורית במסגרת מאבקם כנגד החשודים, ואף אם ביהמ"ש לא קיבל את גרסתם באשר לתלונה שהגישו, וזאת על מנת שלא להרתיע נפגעים נוספים מלהתלונן בעבירות אלו. שטארך פתח ופרסם לשון הרע על המתלוננות, אולם הן, בניגוד לסיוולד, לא הגיבו בלשון הרע משלהן. למרות האמור, שטארך המשיך במסע ההכפשות, ופרסם שוב ושוב דברים שנועדו לבזותן ולהשפילן. אם לא די בכך, גם במסגרת ההליך הוא עמד על המשך הפרסום של חלקם הארי. התנהלות זו מעידה על חוסר תום לב, דבר השולל את קיומן של כל ההגנות האפשריות העומדות למי שפרסם לשון הרע, גם לגבי הפרסומים שאולי ניתן היה להצדיק.

בתגובה לפרסומיו המוקדמים של שטארך, פרסם סיוולד, בשמו ובשם הנתבעת 1, את שמו האמיתי ותמונתו של שטארך, בליווי מספר ביטויים משפילים ומבזים. אמנם, פרסומים אלו מהווים לשון הרע, אולם הפרסומים נעשו בתום לב בתגובה ללשון הרע שפרסם שטארך על המתלוננות, כהבעת דעה על פרסומים אלו, ועל-מנת למנוע רתיעה של מתלוננים ומתלוננות נוספים מפני חשיפת פגיעות מיניות. הפרסומים מוגנים על פי סעיף 15(3), (6) ו-(10) לחוק איסור לשון הרע. שטארך פרסם גם מספר פרסומים על סיוולד והנתבעת 1 שהם לשון הרע. אולם, פרסומים אלו נעשו בתגובה לפרסומי סיוולד, ולכן קמה לשטארך בנוגע לפרסומים אלו ההגנה הקבועה בסעיף 15(6) ו-(10) לחוק. חריג לכך הוא הפרסום הרביעי, הנוגע לסיוולד, שלא נעשה בתגובה לפרסום קודם של סיוולד, ועל כן ההגנות האמורות אינן חלות לגביו. 

שטארך טען כי פרסום שמו האמיתי ותמונתו פוגעים בזכותו לפרסם את מאמריו תחת שם בדוי, ומהווים פגיעה בפרטיותו. הזכות לאנונימיות בפרסומים באינטרנט אינה מובנת מאליה, וקל וחומר כאשר מדובר על זכות להסתתר מאחורי שם בדוי. בכל הנוגע לפרסום שמו האמיתי של אדם המפרסם פרסומים באינטרנט תחת שם בדוי, נקבע כי אין בפרסום כאמור משום עוולה לפי חוק הגנת הפרטיות, משום ששמו (האמיתי) של אדם אינו "עניין הנוגע לצנעת חייו האישיים" [עניין בורוכוב - ת"א 7830/00]. בדומה לעניין בורוכוב, ביהמ"ש סבור שפרסום שמו האמיתי של התובע אינו מהווה עוולה לפי חוק הגנת הפרטיות. מבלי לגרוע בזכות לאנונימיות ולחשיבותה, חוק הגנת הפרטיות לא נועד להקנות לאדם עילת תביעה מקום בו הפרט היחידי שפורסם לגביו הוא שמו. גם אם היה בכך משום פגיעה היו עומדות לנתבעים הגנות החוק.

ניתן היה להגיע למסקנה אחרת אילו היה מדובר על פרסום שמו האמיתי של אדם שפרסם תחת שם בדוי פרטים אינטימיים. במקרה זה, מעטה האנונימיות שמעניק שם העט נועד לאפשר לאדם להתבטא בעניינים הנוגעים לצנעת חייו ואשר לגביהם ביקש המחוקק להעניק הגנה מיוחדת. לא כך כאשר שם העט נועד אך לאפשר לאדם להסתתר מאחורי מסך אלמוניות על מנת לאפשר לו לפרסם דברים הנוגעים לצנעת חייהם של אחרים. התביעה הראשונה נדחתה. התביעה השנייה התקבלה ברובה. שטארך ישלם לתובעת 1 בתביעה השנייה סך של 250,000 ש"ח, לתובעות 2-3 סך של 20,000 ש"ח כל אחת, ולתובע 4 סך של 3,000 ש"ח. כן נפסקו הוצאות בסך 50,000 ש"ח.