תביעת לשון הרע של מרצה במכללה על פרסומים בקבוצת וואטספ של סטודנטים (פסק-דין, שלום י-ם, השופט מוחמד חאג' יחיא):

העובדות: תביעת לשון הרע בשל 3 פרסומים של הנתבעים בקבוצת WhatsApp של סטודנטים. התובע שימש כמרצה של הנתבעים במכללה וטען כי הפרסומים הכפישו וביזו אותו. התובע ציין כי לאחר שלא נעתר לבקשות סטודנטים לריכוך בדרישות החומר הנלמד, הם החלו במסע שיטתי להכפשתו. הנתבע 1 טען, בין היתר, כי מדובר בתכתבות בקבוצה מצומצמת שהתובע לא צד לה, וכי הוא נעזר באחד הסטודנטים שהדליף לו את ההתכתבות. הנתבע טען כי הפרסום הראשון הוא סלנג רחוב חסר משמעות. הנתבע 2 טען, בין היתר, שהתובע הוא שהגביה את להבות השיח וכי הפרסום השני הוא אמת והבעת דעה, ואילו הפרסום השלישי כלל אינו לשון הרע. 

נפסק: יש לדחות את התביעה על הפרסום הראשון והשני ולקבלה על הפרסום השלישי. הפרסומים לא נעשו בדרכים המסורתיות אלא ביישומון וואטספ. מדובר ב"אמצעי אחר" לפי סעיף 2(א) בחוק איסור לשון הרע. אשר לפרסום הראשון, אין בביטוי "דודה של מאיר בגבס" כל משמעות. לכל היותר, כטענת הנתבע 1, מדובר בסלנג רחוב ואין מסר מאיים או מעליב. טענת התובע כי הותר דמו היא מופרזת ומרחיקת לכת. אשר לפרסום השני - "חחח הוא דוחה בשבוע כי הוא עדיין לא מצא ממי לגנוב מצגות" - אין בנסיבות משום פרסום לשון הרע. ייחוס כינוי "גנב" לפלוני, ככלל, יש בו לשון הרע, אך לעיתים מדובר בגידופים שלא עולים כדי לשון הרע. מוטב היה לוּ היה הנתבע 2 מתנסח באופן מתון ומכבד יותר, אולם לא מדובר בלשון הרע. מדובר בהתבטאות במסגרת קבוצה מכותבים קטנה, שבאה כתגובה להתכתבות קודמת. מדובר במשפט שמתחיל בגיחוך ולא נראה שהוא מצביע על רצינות של ממש ביחס להמשך תוכנו.

אשר לפרסום השלישי - "מאיר ביצת חמין" - אין כל זיקה עניינית בין כינוי התובע ודימויו לביצת חמין לבין תפקידו או תפקודו המקצועיים כמרצה. לא הונח כל הסבר מניח את הדעת מטעם הנתבע, זולת טענתו כי מדובר בכינוי חיבה וכי הדברים נאמרו בתום לב. הנסיבות סביב מערכת היחסים בין הצדדים אינן מלמדות כי הדברים נאמרו מתוך חיבה לתובע, בלשון המעטה. יש ממש בטענת התובע כי דימויו כאמור נועד אך ללעוג לו בפני הסטודנטים, ותו לא. הלעג מופנה דווקא כלפי צבע עורו,  יותר מאשר מוצאו או עובדת היותו אדם דתי. עיקר נזקו של התובע הוא לא ממוני. יש לקחת בחשבון את העובדה כי מדובר בפרסום פועני ומעליב על התובע, אך גם את מידת החשיפה המצומצמת של הפרסום בקבוצת וואטספ המונה 20 אנשים בלבד. יש לקחת בחשבון גם שחלפו כארבע שנים בין הפרסום להגשת התביעה וכן את תרומת התובע להעכרת האווירה. הנתבע 2 יפצה את התובע ב-2,500 ש"ח ויישא בהוצאות בסך 2,000 ש"ח. התביעה נגד הנתבע 1 נדחתה והתובע יישא בהוצאותיו בסך 1,000 ש"ח.