תביעת פגיעה בפרטיות ולשון הרע של עובדים סוציאליים בלשכת הרווחה של עיריית י-ם (פסק-דין, שלום י-ם, השופט מוחמד חאג' יחיא):

העובדות: תביעת לשון הרע בגין מספר פרסומים שיוחסו לנתבעים, על רגע מילוי תפקידם של התובעים כעובדים סוציאליים בלשכת הרווחה של עיריית י-ם. הנתבעים אף הועמדו לדין פלילי בשל חלק מהפרסומים. התובעים טענו כי הנתבעים פרסמו עליהם פרסומים שקריים, מעליבים ומשפילים, על רקע תפקידם. הפרסומים מופנים גם נגד העירייה. התובעים טענו כי הנתבעים עשו כן במספר הזדמנויות, על-גבי מספר פלטפורמות ברשת, מתוך כוונה לפגוע. עוד נטען כי הפרסומים נעשו גם תוך חדירה קשה לפרטיות התובעים, לעתים תוך צירוף תמונות מבזות שלהם או של בני משפחותיהם.

הנתבעת טענה כי יש לדחות את התביעה וכי התובעים לא הוכיחו איזה פרסום מיוחס לכל אחד מהנתבעים ובעיקר מה הקשר בין פרסומים אלה לנתבעת. הנתבעת טענה כי לא פרסמה אף אחד מהפרסומים המיוחסים לה, למעט פרסום אחד, שנעשה באתר שהקימה, אך לא פורסם על-ידה. הנתבע טען כי בהיותו עיתונאי ופעיל חברתי, הוא חשף פרשיות שחיתות והקדיש את מירב זמנו לתחום חברתי שעוסק בהוצאת ילדים מחזקת הוריהם. הנתבע טען כי התובעים לא הוכיחו את הקשר בין הנתבע לפרסומים המיוחסים לו וכי מה שמיוחס לו חוסה תחת הגנת חופש הביטוי וחופש המחאה.

נפסק: דין התביעה להתקבל בחלקה. לאור תוכן הפרסומים ומועדיהם השונים, טיבם וריבוי הפלטפורמות או הפורומים שבהם פורסמו, יש לקבוע כי כל הפרסומים מהווים דברי לשון רע מובהקים. אכן מדובר בפרסומים שכולם נעשו על רקע עבודתם של התובעים כעובדים סוציאליים בלשכות הרווחה בעירייה. תחום זה כולל גם טיפול בענייניהן של משפחות נזקקות, לרבות טיפול בבקשות להוצאת ילדים ממשפחותיהם בהתקיים העילות הקבועות לכך בדין.

הפרסומים חרגו מלהיות שיח נוקב או ביקורתי בלשון מושחזת או בוטה. מדובר בפרסומים אישיים, מעליבים, פוגעניים, תוך חדירה קשה לפרטיות והם נועדו להשפיל ולבזות את התובעים על רקע תפקידם. פרסומים אלה אינם יכולים לדור תחת חופש הביטוי. מדובר בפרסומים פזורים בפלטפורמות שונות, ממועדים שונים, סגנונם דומה וחלק מתכניהם חוזר על עצמו, דבר שמרחיב הן את יריעת החשיפה להם הן את עוצמת המסרים שבהם. חלק מהם היו מלווים גם בפרסום תמונות אישיות, לרבות תמונות לעג. חמור מכך, חלק מהם כללו עניינים אישיים כביכול אודות מושא הפרסומים.

מדובר בפרסומים פרסונליים שיש בהם ללעוג, להשפיל ולבזות את העובדים הספציפיים על רקע עבודתם. הנתבע 2 נשען בהגנתו, בין השאר, על הכרעת הדין שניתנה בעניינו בהליך פלילי נגדו. אין לגזור גזירה שווה בין תוצאת ההליך הפלילי לבין כינוי עובד סוציאלי הנושא משרה ציבורית כ"חוטף ילדים או תינוקות" כבמקרה זה, לצורך חוק איסור לשון הרע. גם אם זוכה הנתבע בגין פרסום "חוטף ילדים או תינוקות" מביצוע עבירת ההעלבה, אין בכך כדי לשלול את לשון הרע הגלומה בפרסום זה, על כל הנגזר מכך.

מסתברת יותר המסקנה לפיה הפרסומים 4-1 נעשו על-ידי הנתבע, באתר הנושא את שמו, ולכל הפחות הם נעשו באתר שבשליטתו ועל דעתו. גם באשר לפרסום החמישי מסתברת יותר המסקנה לפיה מדובר בפרסום שבוצע על-ידי הנתבע, ששיתף פוסט של הנתבעת. מדובר בפרסום בפייסבוק תחת השם: "מוטי לייבל - העמוד הרשמי". הנתבע מכחיש כל קשר לעמוד זה, אך מירב האינדיקציות מצביעות על כך שהוא שלו. בין היתר הדף נושא את שמו ותמונתו. עדיפה גרסת התובעים כי הפרסום ה-6 נעשה על-ידי הנתבעת, מאשר הכחשתה. לא הוכחה זיקת הנתבע לפרסום השביעי. יש לקבוע כי הנתבעת אחראית לפרסום השמיני ולחלק מהפרסום התשיעי, שהנתבע אחראי גם לחלק בו.

רוב הפרסומים מושא התביעה נעשו על-ידי הנתבעים בפלטפורמות שונות ולעתים באמצעות הפניה וקישור. כמכלול, חלק מהניסוחים והמסרים הם דומים. בין הנתבעים היה שיתוף פעולה. לנתבעים לא עומדות הגנות חוק איסור לשון הרע. אין לקבל הטענה כי לא נגרם נזק לתובעים וממילא במסלול הפיצוי הסטטוטורי אין צורך בהוכחת נזק. הנתבעים ישלמו לתובעת 1, העירייה, סך של 10,000 ש"ח. הנתבעת תשלם לכל אחד מהתובעים 2-3 סך של 25,000 ש"ח. הנתבע ישלם לכל אחד מהתובעים 2-3 סך של 75,000 ש"ח. ניתן צו שמורה לנתבעים להסיר את כל הפרסומים וכן צו מניעה קבוע האוסר עליהם לפרסם דברי לשון הרע או הפוגעים בפרטיות התובעים 2-4.