זכות היוצרים בצילומים המוזמנים שייכת לצלם, גם אם נתן רישיון שימוש למעצבת (פסק-דין, שלום חדרה, השופטת יפעת אונגר ביטון):

העובדות: התובע, צלם במקצועו, הוזמן על-ידי מעצבת לצלם פרויקט אדריכלי שבו הוצגו וצולמו גופי תאורה של הנתבעת. התובע טען כי הנתבעת העתיקה 6 מצילומי הפרויקט (שהופיעו בעמוד הפייסבוק של המעצבת) ופרסמה אותם באתר הנתבעת, ללא רשות או קרדיט, תוך הפרת זכויות היוצרים של התובע וזכויותיו המוסריות. הנתבעת טענה, בין היתר, כי ככל ומדובר ביצירה מוגנת, הרי שמדובר בשימוש מותר ביצירה לפי סעיף 23 לחוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007, הן משום שמדובר בתמונות אדריכליות והן משום שדף הפייסבוק של המעצבת הוא מקום ציבורי. הנתבעת טענה עוד כי בעלי זכויות היוצרים הם יוצרי הפרויקט ולא התובע, שכן מדובר ביצירה מוזמנת.

נפסק: התובע הוכיח כי הוא צלם הצילומים, שהם יצירות מוגנות לפי החוק. הנתבעת חזרה על הטענה כי התובע הוא זה שצילם "ללא רשותה" את גופי התאורה ובכך הוא זה שהפר את זכות היוצרים שלה. ברם, חרף טענה חוזרת זו, לא הגישה תביעה שכנגד. בהעדר תביעה מצד הנתבעת, אין להידרש לשאלה אם גופי התאורה הם יצירה מוגנת. מדובר ביצירה מוזמנת לפי סעיף 35(א) לחוק. הנתבעת מבקשת ליישם את הסעיף באופן שגוי, בהתבסס על הסברה שהיצירה המוזמנת היא הפרויקט, וכחלק ממנו גם גופי התאורה. יכול והפרויקט, לרבות גופי התאורה, הוא יצירה שנוצרה לפי הזמנת בעל הנכס, אולם, התביעה עוסקת בצילומים ולא בעיצוב כשלעצמו. הצילומים הוזמנו מהתובע, אך אין בכך ליטול ממנו את הבעלות בזכות היוצרים, שכן לפי החוק היוצר הוא הבעלים הראשון של זכות היוצרים ביצירה מוזמנת. לא הוכח כי הוסכם אחרת בין התובע למעצבת. 

פרסום הצילומים בעמוד הפייסבוק של המעצבת אין משמעו כי התובע העניק לה את זכות היוצרים, גם לא במשתמע. אף אחד מהצדדים לא טרח לזמנה לעדות. הנתבעת היא הטוענת להעברת זכות היוצרים מן היוצר אל המזמינה ומכאן עליה הנטל להוכיחה. הנתבעת לא עמדה בנטל זה. התובע העיד כי נתן למעצבת רישיון להשתמש בצילומים ולפרסמם. אין מפר זכות יוצרים אחד פוטר מאחריות מפר אחר. לכן, אף אם הפרה המעצבת את זכות היוצרים של התובע, כטענת הנתבעת, אין הנתבעת פטורה מאחריות לפרסום המפר שלה. מי שהפרו את זכות היוצרים שלו זכאי לבחור אם לתבוע את המפרים, או מי מהם. אין צורך במסמך בכתב למתן רישיון. לפי החוק, זכות היוצרים בצילומים שייכת לתובע, גם את נתן רישיון שימוש למעצבת. התובע טען כי הנתבעת פרסמה את הצילומים באתר האינטרנט הפרטי שלה, מבלי לבקש את רשותו ואישורו לכך, ומבלי לתת לו קרדיט. הנתבעת לא חלקה על טענה זו.

הנתבעת אינה עומדת בתנאי סעיף 56א לחוק. היא אמנם הסירה את הצילומים תוך זמן סביר ולא העתיקה אותם מקטלוג, אך לא ניתן לומר כי הפרסום לא נועד לתכלית מסחרית. הנתבעת אינה מפר תמים, שכן הגנה זו נועדה לעמוד למי שלא ידע ולא היה עליו לדעת על קיומה של זכות יוצרים ביצירה בה נעשה שימוש. בתור מפעילת עסק, הנתבעת נכנסת תחת ההגדרה "היה עליו לדעת", שכן כבעלת עסק העובד עם אתר ועמוד פייסבוק, עליה להיות מודעת לכך שפרסום צילומים שלא צולמו על ידה דורש, למצער, בירור. אין מדובר בשש הפרות, אלא בהפרה אחת שנעשתה כמכלול, וכן הפרה של הזכות המוסרית. הנתבעת תפצה את התובע ב-9,000 ש"ח עבור הפרת הזכות הכלכלית וב- 1,800 ש"ח עבור הפרת הזכות המוסרית. בנוסף, הנתבעת תישא בהוצאות בסך 4,000 ש"ח.