"הצל" אחראי לכך ששידל גולשים לכתוב לשון הרע בעמוד פייסבוק של עסק (החלטה, ביהמ"ש העליון, השופט יחיאל כשר):
העובדות: בקשת רשות ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בת"א [ע"א 52301-10-20], שקיבל את ערעור המשיבה על פסק דינו של ביהמ"ש השלום בת"א [ת"א 39830-09-17]. ביהמ"ש השלום קיבל חלקית תביעת לשון הרע של המשיבה, שעילתה בפרסום של המבקש ("הצל") בדף הפייסבוק שלו ובפרסומי המשיבים הפורמליים בדף הפייסבוק העסקי של המשיבה. בעקבות פרסום של המשיבה בו הביעה את דעתה על "פרשת עזריה", העלה המבקש פוסט המזמין את הציבור להגיב, בציון העובדה שהמערערת בעלת עסק בתחום המזון. לאחר הפרסום נכתבו בדף המשיבה בפייסבוק תגובות שליליות רבות בגנות עסקה וניתן לה דירוג נמוך בידי המגיבים. התביעה הוגשה גם נגד פייסבוק, בטענה כי לא פעלה לפי נוהל "הודעה והסרה".
ביהמ"ש השלום דחה את התביעה נגד פייסבוק ונגד המבקש. התביעה התקבלה נגד המשיבים הפורמליים, שחויבו לשלם למשיבה פיצוי על תגובותיהם. ביהמ"ש השלום קבע כי בבחינת לשון הפרסום קשה למצוא בה שידול לביצוע עוולה מצד המבקש. ביהמ"ש המחוזי קיבל את הערעור וקבע כי המבקש נושא באחריות כמשדל, לפי סעיף 12 לפקודת הנזיקין. נפסק כי מתקיים קשר סיבתי בין פעולת השידול של המבקש לעוולה שביצעו המגיבים השונים ולפיכך נקבע כי המבקש אחראי כמשדל לפרסומי המשיבים הפורמליים. מכאן בקשת רשות הערעור.
נפסק: דין הבקשה להידחות. אין לקבל את טענת המבקש כי ההליך מעלה שאלה עקרונית באשר להטלת אחריות למשדל לדבר עוולה. אין מדובר בשאלה עקרונית כך שאין מקום ליתן בגינה רשות ערעור ב"גלגול שלישי". אשר לטענת המבקש כי בפסה"ד של ביהמ"ש המחוזי גלומה פגיעה בזכותו לחופש הביטוי, הרי שהאיזון בין הזכות לשם טוב לבין הזכות לחופש הביטוי מתקיים בכל הליך העוסק בחוק איסור לשון הרע, ואינו ייחודי לעניינו של המבקש. לכן, חרף הניסיון לשוות להן אצטלה עקרונית, טענות המבקש בעניין זה מכוונות הלכה למעשה כלפי קביעות יישומיות קונקרטיות בנוגע למניעיו בפרסום הרשומה הנדונה, וככאלו אינן מצדיקות מתן רשות לערער בגלגול שלישי. השידול העוולתי שביצע המבקש אינו נוגע לחופש הביטוי בהקשר של פרשה שהיתה במחלוקת ציבורית, היא פרשת החייל אלאור אזריה. השידול העוולתי שביצע המבקש התבטא בפרסום שעניינו הרצון להיפרע מהמשיבה על דעה שהיא השמיעה (באופן בוטה במיוחד) באותו עניין שנוי במחלוקת. הרצון להיפרע ממי שהשמיע דעה כאמור מתקשה "להתאים" לטיעונים בעניין דאגה כנה לפגיעה בחופש הביטוי. המבקש יישא בהוצאות המשיבים בסך 7,500 ש"ח.