תביעת לשון הרע של פקח נגד בעל עסק שהשמיץ אותו לאחר קבלת דוחות (פסק-דין, שלום ב"ש, השופטת רחלי טיקטין עדולם):
העובדות: תביעת לשון הרע שמקורה בפרסומי הנתבע ברשתות חברתיות, בהודעות WhatsApp ובע"פ. התובע הוא פקח בעיריית אשדוד. הנתבע הוא בעל חנות בגדים ועסקים נוספים בעיר. התובע טען, בין היתר, כי בעקבות מספר דוחות מוצדקים שנתן לנתבע, החל האחרון להתנכל לו ולפרסם את הפרסומים על-מנת להכפיש אותו. הנתבע טען, בין היתר, כי לדוחות ולפרסומי התביעה קדם אירוע שבו נטל התובע מגבות ללא תשלום מחנות הנתבע, שבעקבותיו החל התובע להתנכל לנתבע ולאביו. התובע הכחיש את האירוע.
נפסק: הנתבע לא הכחיש את הפרסומים, המהווים לשון הרע. יש לחלק את הפרסומים לקבוצות לפי חומרתם. בפרסומים חזרו ונשנו אמירות כגון "סמרטוט רצפה", "פח אשפה", "אפס", שהוטחו כלפי התובע, הן בפרסומים בעל פה והן בכתב. לא בכל מקרה ייחשבו קללות וגידופים כלשון הרע, כאשר הדבר תלוי בחומרת הדברים ובנסיבות בהן נאמרו. מדובר בדברים שהטיח הנתבע כנגד התובע, בצעקות, תוך הצמדת טלפון לפרצוף התובע, וצילומו בזמן הטחת הדברים כנגדו. האירועים התרחשו ברחוב לעיני הציבור, בזמן בו פעל התובע במסגרת תפקידו. הנתבע פרסם אמירות וגידופים גם בכתב בקבוצות ציבוריות בפייסבוק, לשם גם צורפו הסרטונים שצילם הנתבע תוך כדי שהוא מגדף את התובע. אותן אמירות נאמרו גם בהודעות קוליות בקבוצת וואטסאפ של סוחרים בעיר.
בהתחשב בחזרה העקבית על הגידופים, במספר הזדמנויות שונות ובמספר זירות שונות, ושעה שהדברים הוטחו נגד עובד ציבור בזמן מילוי תפקידו, יש באמירות הנ"ל כדי להשפיל את התובע בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם. כמו כן יש באמירות כדי לפגוע במשרתו של התובע. הדברים שנאמרו בפרסומים 4-6 אף הם לשון הרע והם אף חמורים יותר מהקללות והגידופים בפרסומים 1-3. מדובר בתגוביות שהנתבע פרסם בדפי פייסבוק ציבוריים של תושבי העיר אשדוד, בהם צוין שמו של התובע, תפקידו, וכן צורפו סרטונים שצילם הנתבע את התובע תוך שמטיח נגדו גידופים. פרסומים אלה כוללים האשמות חמורות שהושמעו בהזדמנויות שונות ובפני פורומים שונים, שיש בהן כדי לייחס לתובע התנהגות בלתי הולמת, בלתי מוסרית ואף פלילית, וזאת במסגרת מילוי תפקידו כעובד ציבור.
הנתבע לא הוכיח את הגנת "אמת בפרסום". לא עלה בידי הנתבע להוכיח את הטענה לפיה התובע לקח מגבות ללא תשלום, וכי השיבן כשהן משומשות ומלוכלכות. היות ולא הוכח מקרה בודד זה, וודאי שלא הוכח כאמת הפרסום לפיו התובע: "רגיל למלא שקיות בחנויות". לא הוכחה טענת הנתבע כי התובע התנכל לו ולאביו, או לעסקים אחרים. פרסומי התביעה אינם חוסים גם תחת הגנת תום הלב. בהתחשב במכלול הנסיבות בהם בוצעו הפרסומים, בכמות הפרסומים, היקף תפוצתם וחומרתם והפלטפורמות השונות בהן בוצעו - הנתבע יפצה את התובע בסך של 45,000 ש"ח וכן באגרות ניהול התיק בסך 5,000 ש"ח וכן בשכר טרחת עו"ד בסך 15,000 ש"ח.