הפרסום שבו הנתבעת כינתה את התובעת כ"שונאת רוסים", הוא תגובה לעלבונות האישיים שהטיחה התובעת בנתבעת (פסק-דין, שלום חיפה, השופטת כאמלה ג'דעון):

העובדות: תביעה בעילה של לשון הרע ופגיעה בפרטיות. התובעת מפעילה ערוץ YouTube שבו היא מפרסמת סרטונים שונים, בעיקר בנושאי הדת היהודית ונושאי עליה וקליטה. הנתבעת מוכרת בחנות בגדים ואף היא מפעילה ערוץ YouTube שבו היא מפרסמת סרטונים. הנתבעת פרסמה בערוץ סרטון בשם "סיפורים מהחנות", בו סיפרה על אירוע שבו ילדים התפרעו בחנות בה היא עובדת. הסרטון הוביל לחילופי דברים קשים בין התובעת לנתבעת שהובילו לתביעה. 

נפסק: התביעה נדחתה. לידת התביעה בפרסום סרטון על ידי הנתבעת, המשכה בתגובת צד שלישי לפרסום וכן התובעת אף היא הגיבה לפרסום זה. לא ניתן להתעלם מהבוטות וההתלהמות בדברי התובעת. התובעת ייחסה לנתבעת העדר השכלה והתנהגות בלתי הולמת כלפי לקוחות. כל קורא סביר יכול היה להבין כי הדברים בתגובת התובעת כוונו לנתבעת, הגם שפורסמו בתגובה לסרטון שהנתבעת הפיצה בערוץ שלה. בתשובה לתגובת התובעת הפיצה הנתבעת סרטון (הפרסום הראשון), שבו התייחסה לתגובות שהועלו בסרטון הקודם, והוסיפה והטיחה בתובעת שהיא שונאת רוסים, טענה שהתובעת לא הכחישה. התובעת טענה כי כי הפרסום הנ"ל ביזה והשפיל אותה. ביהמ"ש לא שוכנע כי יש בפרסום משום לשון הרע כלפי התובעת. גם למקרה שמדובר בלשון הרע, הפרסום חוסה תחת הגנת תום הלב, לפי סעיפים 15(3) ו-15(10) לחוק איסור לשון הרע.

הפרסום הראשון, שבו הנתבעת כינתה את התובעת כאישה של מתכות ושונאת רוסים, הוא תגובה לעלבונות האישיים שהטיחה התובעת בנתבעת וייחוס לה התנהגות על רקע גזעני. מדובר בפרסום שנועד להגן על עניין אישי כשר של הנתבעת שהמחוקק הקנה לה הגנה לגביו. לחילופין, הפרסום נועד לגנות או להכחיש לשון הרע שפרסמה התובעת נגדה. הפרסומים השני, השלישי והרביעי אינם אלא שרשרת של תגובות מטעם שני הצדדים שכללה כינויי גנאי הדדיים, וככאלה אין הם יכולים לבסס עוולה של הוצאת לשון הרע.