הפיצוי הזעום שנפסק עבור פגיעה חמורה בפרטיות מחייב את ערכאת הערעור להתערב (פסק-דין, מחוזי חיפה, השופטים שפירא, טאובר ונאות-פרי):

העובדות: ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש השלום בחיפה [26606-09-17]. המשיב והמערערת 1 היו בני זוג במשך 20 שנים, עד לפרידתם. המערערת 2 היא בתם המשותפת. בשנת 2016 המשיב הורשע, לפי הודאתו, בביצוע עבירות על סעיפים 5, 2(1), 2(3), ו-2(10) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 [ת"פ 8810-06-15]. המערער התקין מצלמות נסתרות בדירת המערערות, התחקה אחריהן בזמן אמת באמצעות האינטרנט, ואף תיעד סרטונים אינטימיים של המערערת 1 וגבר עמו ניהלה קשר (אותם הציג בפני המערערת 2 ובפני רעייתו של אותו גבר). על המערער נגזרו 3 חודשי מאסר על תנאי, וכן פיצוי כספי בסך 3,000 ש"ח לכל אחת מהמערערות.

לאחר הרשעת המשיב בתיק הפלילי, הגישו המערערות תביעה לביהמ"ש קמא, לפיצוי בגין נזקים שנגרמו להן, לטענתן, עקב מעשי המשיב והפגיעה בפרטיותן (נגררת להרשעה בפלילים). ביהמ"ש קמא דחה את טענות המערערות לגבי הנכות הנפשית הצמיתה שנטענה, קבע כי יש לדחות את חוות הדעת של המומחית מטעם המערערות, וכי אין קשר סיבתי בין הנזקים הנטענים לבין מעשי המשיב. נפסק כי המערערות לא הוכיחו את זכאותן לפיצוי בראשי הנזק שנתבעו, למעט ראש הנזק הנוגע לעוגמת נפש. נפסק לטובת המערערות יחד סכום בסך 15,000 ש"ח, ממנו יש לנכות את הפיצוי שנפסק בתיק הפלילי (6,000 ש"ח). מכאן הערעור.

נפסק: יש מקום לקבל את הערעור בחלקו. יש לדחות את טענת המשיב כי היה מקום לדחות את התביעה על הסף שכן, הגשתה מנוגדת לאמור בהסכם הפרידה בינו לבין המערערת 1, שקיבל תוקף של פס"ד. לא היה כל מקום לסלק על הסף תביעה נגררת להרשעה פלילית, בשל ההסדר הרכושי בין בני הזוג. בביהמ"ש השלום, המשיב לא הכחיש את חובתו לפיצוי המערערות. ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בקביעת הערכאה המבררת לגבי דחיית ממצאיה של חוו"ד של מומחה. אין מקום לשנות מהקביעה קמא לפיה לא הוכח ברף ההוכחה הנדרש שלמערערות נותרה נכות הצמיתה כפי שקבעה המומחית. מכך נובע כי אין אף מקום להתערב בקביעה לגבי כך שאין מקום לפסוק לטובת המערערות פיצוי הסומך על נזקים והפסדים הנובעים מקיומה של נכות שכזו. כך הדבר גם לגבי הטענות להפסדי השתכרות ולהוצאות וטיפולים רפואיים של המערערות.

לעומת זאת, ביחס לפיצוי שנפסק בראש הנזק שאינו ממוני, חרג ביהמ"ש קמא מהפיצוי הראוי, באופן שמחייב התערבות של ערכאת הערעור. הפיצוי שנפסק אינו הולם, אינו משקף את עגמת הנפש הרבה שנגרמה למערערות, ומן הראוי להתערב בו. לא יכול להיות ספק בדבר עוגמת הנפש, המצוקה, המבוכה, הבושה והעצב שחשה כל אחת מהמערערות לאחר שגילתה שהותקנו בדירה מצלמות וכי כל הפעילות בחדרים שצולמו תועדה במשך חודש וחצי. אין המדובר רק בהתנהלות אינטימית, אין המדובר רק בשלבים בהם המערערות היו לבושות באופן חלקי בלבד או לא לבושות בכלל, ואף אם המדובר היה בצילום בעודן לבושות ועוסקות בפעילות שגרתית, הבילוש וההתחקות מצד המשיב עולה בגדר פגיעה חמורה בפרטיות. אין צורך להרחיב מילים אשר למשמעות שיש לכך שהמשיב התקין מצלמות בדירה, צפה בסרטונים, הקליט אותם ואף מצא לנכון להעביר חלק מן המידע לטלפון הנייד, ואם לא די בכך, הציג את התוצרים בפני אחרים.

הפיצוי ההולם לגבי פגיעה בוטה וחמורה זו לא יכול להיות בסך של 4,500 ש"ח בלבד לכל מערערת (ואף לא 7,500 ש"ח) אם יילקח בחשבון הפיצוי הכולל, ללא ההפחתה של הסכום שנפסק במסגרת התיק הפלילי. ביהמ"ש קמא לא מצא כי קיימות ראיות שמספיקות כדי לקבוע כי קיימת נכות רפואית צמיתה, אך הראיות בוודאי ובוודאי שמספיקות כדי להוכיח נזק לא ממוני משמעותי. מהות הפגיעה מלמדת על נזק לא ממוני שכמעט ואינו דורש הוכחה, שכן הוא נובע מעצם טיבו וטבעו מהפגיעה. גם אם סבר ביהמ"ש קמא, בהליך המתנהל לפי פקודת הנזיקין, כי לא הוכחו הנזקים הממוניים הנתבעים – הייתה עליו החובה לשקול את הפיצוי בשים לב לאמות המידה שקבע המחוקק בחוק הגנת הפרטיות ובחוק למניעת הטרדה מינית, לעניין פסיקת פיצוי ללא הוכחת נזק ולהתייחס לנושא בפסק דינו. הפיצוי לכל אחת משתי המערערות יהיה 25,000 ש"ח, בניכוי 3,000 ש"ח ששילם המשיב בהליך הפלילי. בנוסף יישא המשיב בהוצאות בסך 15,000 ש"ח.

עדכון: ביום 21.9.2022 דחה ביהמ"ש העליון (השופט יצחק עמית) בקשת רשות ערעור שהגיש המשיב בהליך לעיל על פסה"ד. נפסק כי מדובר בבקשה ב"גלגול שלישי" וכי טענות המשיב אינן מעלות כל שאלה עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, וכי מתן רשות ערעור אינו דרוש למניעת עיוות דין. המשיב פגע בפרטיות המערערות לאחר שעקב ובלש אחריהן 24 שעות ביממה כשהן מצויות במקום מבטחן. המשיב לא הסתפק בצפייה ב"שידור חי" בפעולות המערערות, אלא הקליט את הצילומים, העביר את חלקם לטלפון הנייד ואף הציגם לאחרים. אין ספק בתחושות הקשות של המערערות כשגילו על המעשים. הליכי גירושין אינם "כרטיס ירוק" לפריצת גבולות ולחציית גבולות. המשיב חדר ברגל גסה לדל"ת אמותיהן של בתו זוגו לשעבר ושל בתו, ואף מהצבת מצלמות בחדר השינה ומהצגת התמונות בפני צד ג' לא משך ידו. בנסיבות חמורות אלה ברי כי פיצוי בסדר הגודל שנפסק על ידי ביהמ"ש השלום דרש התערבות של ביהמ"ש המחוזי, שכערכאת ערעור לא מיצה כלל את גובה הפיצוי שראוי היה להטיל על המשיב מלכתחילה. המשיב חויב בהוצאות לאוצר המדינה בסך 4,000 ש"ח [רע"א 6187/22 פלוני נ' פלונית ואח']