דחיית הערעור של יאיר נתניהו על פסה"ד שניתן נגדו בהיעדר הגנה, על פרסומיו בפייסבוק (פסק-דין, מחוזי ת"א, השופטים רביד, שילה ודפדי):
העובדות: ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש השלום בת"א [ת"א 59964-11-19], בגדרו ניתן פס"ד בהיעדר הגנה נגד המערער (בנו של ראש הממשלה לשעבר) וביהמ"ש חייב אותו לשלם למשיב 1 סך של 250,000 ש"ח בתוספות הוצאות ושכ"ט עו"ד. בתביעתו טען המשיב 1 כי המערער שיתף בעמוד הפייסבוק שלו פרסומים של המשיב 2 הכוללים לשון הרע על המשיב 1. המשיב 2 הגיש כתב הגנה וההליך נגדו נמשך.
ביום 4.7.2021 דחה בית המשפט השלום את בקשת המערער לבטל את פסק הדין מטעמי אי-המצאה, לאחר שקבע שכתב התביעה נמסר כדין. ביהמ"ש המחוזי בת"א דחה בקשת רשות ערעור שהגיש המערער על ההחלטה [רע"א 39799-08-21]. מכאן הערעור בזכות שהוגש על פסה"ד. במקביל, הגיש המערער בקשת רשות ערעור לביהמ"ש העליון על ההחלטה שלא לבטל את פסק הדין שניתן במעמד צד אחד.
נפסק: ניתן להגיש הן בקשת רשות ערעור על ההחלטה שלא לבטל את פסה"ד שניתן במעמד צד אחד והן ערעור על פסק הדין עצמו. אין מקום לשוב ולדון במסגרת הערעור בזכות על פסה"ד בעילה של היעדר המצאה, שכבר נדונה לעומקה במסגרת בקשת ביטול פסק הדין. על המערער היה לבחור היכן הוא טוען לעילה מסוימת ומשבחר לטעון אותה במסגרת בקשה לביטול פסה"ד עליו לקבל את ההכרעה ואין הוא יכול לבחור להעמיד את אותה עילה שוב לבחינת ביהמ"ש בדרך של ערעור על פסה"ד. גם לו היה על ביהמ"ש להידרש לנושא, הרי שבמקרה זה אישור המסירה בצירוף תדפיס מעקב המשלוחים די היה בו לאשר ביצוע מסירה ומתן פס"ד בהיעדר הגנה. גם בטענות לגופו של פסה"ד אין כדי להפוך את הקערה על פיה. תקנה 97 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, מסמיכה את ביהמ"ש ליתן פס"ד דין על יסוד התביעה בלבד, וזאת בין כהודאה ואז נראה בכתב התביעה "אמת", ובין כסנקציה לכך שלא הוגש כתב ההגנה במועד וללא קשר לאמת שבכתב התביעה. כך עשה ביהמ"ש במקרה זה, וקבע אחריות על פי כתב התביעה בלבד ונכון עשה. יש לדחות את הערעור. המערער יישא בהוצאות המשיב 1 בסך 30,000 ש"ח.
עדכון: ביום 16.11.2022 דחה ביהמ"ש העליון (השופט סולברג) בקשת רשות של המערער על פסק-דינו של ביהמ"ש המחוזי לעיל במסגרת רע"א 39799-08-21. נפסק כי הבקשה אינה מעוררת שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, ואינה מעלה חשש שמא נגרם עיוות דין. אף אם ככלל, הנטייה היא להעתר לבקשות לביטול פסק דין שניתן בהעדר הגנה, לא נפל פגם בעצם ההחלטה לדחות את הבקשה בנסיבות המקרה, והיא נעשתה במסגרת שיקול הדעת המסור לבית המשפט בבקשות מסוג זה. גם לגוף הדברים לא היה מקום להיעתר לבקשה [רע"א 6730/22 נתניהו נ' אלקלעי].