זכותו של שוטר לשם טוב אינה הפקר בעת שהוא ממלא את תפקידו (פסק-דין, שלום עכו, הרשמת עינת דינרמן):
העובדות: התובע, שוטר במשטרת ישראל, טען כי לאחר שרשם לנתבעת 1 דו"ח תנועה, היא השמיצה אותו ברשתות החברתיות באופן פוגעני. התביעה הוגשה גם נגד הנתבעת 2, שאינה קשורה לאירוע הדו"ח, אך שיתפה את פרסומי הנתבעת 1 והוסיפה תגובה פוגענית לאחד מהם. הנתבעות טענו, בין היתר, כי מדובר בתביעת סרק נפסדת ובתביעת השתקה. הנתבעות טענו בנוסף כי הפרסומים אינם לשון הרע, אלא הבעת דעה לגיטימית על התנהלות שוטר.
נפסק: הנתבעת 1 העלתה שני פוסטים בפייסבוק וכן תגובות לתגובות של אחרים. הנתבעת 2 שיתפה את הפוסט והוסיפה תגובה. הן העלאת הפוסטים בידי הנתבעת 1 והן תגובת הנתבעת 2 לפוסט, לרבות השיתוף, הם "פרסום" כהגדרתו בחוק איסור לשון הרע. לא כל פוסט או תגובה, לא-מחמיאה ככל שתהא, עולים כדי לשון הרע ויש לבחון את הפרסומים על רקע הנסיבות הכוללות של המקרה. העמדה שנשמעה לא פעם ולפיה שוטר, מעצם תפקידו, צריך להיות בעל "עור עבה" ולפתח יכולת ספיגה והכלה של ביטויים פוגעניים מאזרחים בהם הוא נתקל כאשר הוא ממלא את תפקידו, ולפיכך נדרש רף גבוה יותר, כביכול, של השמצות ודברי בלע על מנת שאלו יעלו כדי "לשון הרע", אינה מקובלת על ביהמ"ש. זכותו של שוטר, ככל אדם, לשמו הטוב, אינה יכולה להיפגע בשם מילוי תפקידו ושמו הטוב אינו מופקר בעת שהוא ממלא תפקידו. עמדה זו סותרת גם את מבחן "האדם הסביר".
אמנם הנתבעת 1 בפוסטים שהעלתה נקבה בשמו המלא של התובע, בתפקידו ובדרגתו ואולם, בנסיבות המקרה המילים והביטויים בהם השתמשה אינם מהווים לשון הרע על פי כל אמת מידה אובייקטיבית: הביטויים "חסר חמלה" או "בושה וחרפה", ושוטר "מתחשב", במירכאות, אינם עולים כדי לשון הרע, וודאי לא בנסיבות המקרה, כאשר ניכר כי הנתבעת 1 הייתה בסערת רגשות. אין לראות באף אחד מהפרסומים שביצעה הנתבעת 1 משום "לשון הרע" כלפי התובע. אף אם היה נקבע כי מדובר בפרסומים שהם בגדר לשון הרע, הרי שלנתבעת עומדות ההגנות הקבועות בסעיף 14 לחוק שעניינה "אמת דיברתי". גם הגנת תום הלב עומדת לנתבעת 1 בנסיבות העניין. לגבי הנתבעת 2, משנקבע כי אין בפוסטים המקוריים משום לשון הרע, הרי שגם שיתופם אינו יכול להיחשב בגדר פרסום לשון הרע על אף שהוא מהדהד את הפוסט המקורי ויכול להגדיל את תפוצתו. לא כך הם פני הדברים ביחס לתגובת הנתבעת 2, ובמיוחד המשפט האחרון ולפיו כינתה את התובע "איש בזוי ורע". עם זאת, עומדת לנתבעת 2 הגנת סעיף 15(4) לחוק. התביעה נדחתה. התובע יישא בהוצאות הנתבעות בסך 3,600 ש"ח.