שאלת הסמכות המקומית בתביעות על היעדרה של הצהרת נגישות באתר אינטרנט (החלטה, מחוזי ת"א, השופטת נועה גרוסמן):

העובדות: בקשה להעברת התובענה לביהמ"ש המחוזי בב"ש, בטענה להיעדר סמכות מקומית. המבקשת היא חברה קבלנית לבניה. המשיב, הסובל מלקות ראיה, הגיש נגד המבקשת בקשה לאישור תובענה ייצוגית, בה נטען כי באתר האינטרנט של המבקשת לא פורסמה הצהרת נגישות כדין, בניגוד לתקנות 34-35 לתקנון שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (התאמות נגישות לשירות), התשע"ג-2013. המבקשת טענה כי משום שמקום עיסוקה בשדרות, יש להעביר את הדיון לביהמ"ש בב"ש, לאור תקנות 7(א) ו-(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. המשיב טען כי הסמכות מסורה לביהמ"ש בת"א.

נפסק: דין הבקשה להידחות. התקנה הרלוונטית לבחינת שאלת הסמכות המקומית במקרה זה היא תקנה 7(ב) לתקנות, כפי שטוען המשיב, ולא תקנה 7(א) לתקנות, כפי שטוענת המבקשת. תקנה זו קובעת כי "כתב תביעה בשל פרסום או סחר ברשת האינטרנט יוגש לבית המשפט שבמחוז שיפוטו מצוי מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע או התובע; ...". תקנה זו מתייחסת גם לתובענות שהוגשו בשל "פרסום" שנעשה ברשת האינטרנט. אין לקרוא את המילה "פרסום" שבתקנה באופן דווקני וצר כמתייחסת רק בפרסום אקטיבי ברשת, כדוגמת פרסום לשון הרע או תוכן שיווקי. התקנה מכוונת גם למקרים שבהם מדובר בתביעות הנובעות ממחדל והפרה הנגרמת בשל העדר פרסום אשר נדרש על פי דין, כנטען במקרה זה.

הרעיון המרכזי בתקנה 7(ב) הוא לייחד הוראות סמכות מקומית מיוחדות לבירור תביעות שעניינן הפרות המתבצעות ברחבי האינטרנט הנוגעות לפרסום ולסחר, וכאשר הדבר נוגע לפרסום, מדובר בפרסום מכל היבטיו. שהרי גם העדר פרסום ברשת בניגוד לחובה החלה על פי דין, הוא בבחינת הפרה. התובענה ובקשת האישור הנסמכת עליה, עוסקת בטענות כנגד עצם אי ביצוע של החובה לפרסם הצהרת נגישות באתר המבקשת. אין מדובר בתובענה העוסקת בשאלת ההנגשה של משרדי המבקשת עצמם. לשון התקנה ברורה על פניה ואינה משתמעת לשני פנים, כך שהתובע רשאי להגיש את תביעתו גם במקום מגוריו ולא רק במקום עסקו של הנתבע. כתובת המשיב היא בת"א.