תביעת לשון הרע על פרסומים נגד עורכת דין בפייסבוק (החלטה, שלום נצרת, השופט דניאל קירס):

העובדות: תביעת לשון הרע. התובעת טענה כי הנתבע פרסם נגדה לשון הרע ב-8 פוסטים ברשת החברתית פייסבוק וכן במכתב ששלח לגורמים שונים. ההחלטה עוסקת בשאלת האחריות בלבד. 

נפסק: הנתבע טען כי פרסומים 1-3 לא פורסמו מעולם. לטענתו, הוא גילה כי חשבון הפייסבוק שלו נפרץ וכי לאחר שהשתלט עליו בחזרה הוא מחק עשרות הודעות מבלי לקרוא את תוכנן. הנתבע הודה בעדותו כי הפרסומים הופיעו בדף הפייסבוק שלו. הנתבע לא הרים את הנטל להוכיח כי חשבון הפייסבוק שלו נפרץ. הנתבע לא הביא לעדות איש מקצוע שיעיד מידיעה אישית על כך שהחשבון נפרץ. נקבע כי הנתבע הוא שפרסם את הדברים בחשבון הפייסבוק שלו. אשר לפרסומים 4-8, בשונה מהפרסומים הקודמים הנתבע לא הודה כי אלה התפרסמו בעמוד הפייסבוק שלו. הנטל להוכיח זאת רובץ לפתחה של התובעת והיא לא הוכיחה זאת. מדובר בעדות יחידה של בעלת דין בנוגע להופעת פרסומים 8-4 בעמוד הפייסבוק של הנתבע. נוכח הכחשת הנתבע, אין זה ברור מאליו שהתובעת לא יכלה לבקש לזמן נציג של פייסבוק בדרך הקבועה בחוק עזרה משפטית בין מדינות ושלא יכלה לפעול למתן צו במסגרת גילוי מסמכים, שיורה לנתבע למצות את זכויותיו כלפי פייסבוק כמשתמש בפייסבוק כדי לגלות מידע זה, בבחינת מסמכים שבשליטת הנתבע. 

הפרסום הראשון הוא לשון הרע כלפי התובעת. פרסום לפיו אדם נחקר במשטרה הוא לשון הרע וכך גם פרסום לפיו אדם נסחט במשרדו של אדם אחר. לשון הרע ברשומה בפייסבוק מיועדת להגיע לאדם זולת הנפגע. כ-10 אנשים "חיבבו" או הגיבו סמלון לפרסום זה, ושני אנשים כתבו תגובית. כך שפרסום זה אף הגיע לידי אדם זולת הנפגע. גם הפרסום השני הוא לשון הרע כלפי התובעת. נטען בו שהיא, כעורכת דין, "חצתה את הקווים" מתפקיד לגיטימי ומכובד של סנגורית בתחום הפלילי, להשתתפות בפעילות בלתי חוקית כעבריינית. גם כאן מתקיים יסוד ה"פרסום". כך הם הדברים גם לגבי הפרסום השלישי והתשיעי (המכתב). הנתבע לא הוכיח כי עומדת לו הגנת "אמת בפרסום".