חוקר פרטי יפצה נחקרת לאחר שגיבש שלא כדין פירוט כניסות ויציאות שלה מישראל (פסק-דין, שלום ת"א, השופט אביים ברקאי):

העובדות: תביעה כספית בטענה לפגיעה בפרטיות. הנתבע הוא חוקר פרטי שהעביר דו"ח חקירה על התובעת, לאחיה של התובעת המנהל מולה הליך משפטי. התביעה עוסקת בשני רכיבי מידע: פירוט כניסות ויציאות של התובעת מישראל, ופירוט על שם הבנק ומספר הסניף בו מנהלת התובעת את חשבונה - שהתגלה כשגוי. התובעת טענה כי המידע לא יכול היה להגיע לידיעת הנתבע אלה תוך ביצוע עבירות פליליות לפי חוק הגנת הפרטיות וחוק המחשבים. הנתבע טען כי פעל כדין וכי המידע הושג בדרכים חוקיות.

נפסק: הנתבע מסר בדו"ח, שהעביר לאחיה של התובעת, מידע לפיו התובעת מנהלת חשבון בבנק הפועלים, בסניף מסוים. פרטי החשבון לא נמסרו והתובעת כלל אינה מנהלת חשבון באותו סניף. אין מדובר במידע על הנתבעת שהועבר תוך ביצוע עוולה. המידע השגוי בדבר סניף הבנק לא הפר את הוראות סעיף 2(1) לחוק הגנת הפרטיות. לא הוכח שהנתון השגוי התגלה תוך פעולת בילוש או התחקות. לא הוכחה כל הטרדה בעובדה שהנתבע "הצליח" לגלות פרטי סניף בנק בו התובעת לא פעילה למעלה מ-16 שנים.

אפילו הושג המידע השגוי לאחר בילוש או התחקות – אין בכך כדי להקים עוולה מצד הנתבע, החוקר הפרטי. העובדה שהמחוקק הסדיר בחוק את פעולת החוקרים הפרטיים, היא הנותנת שהכוונה היתה להעניק לבעלי רישיון היתר גם לבלוש ולהתחקות אחר אחרים. לא הוכח שהמידע השגוי שהועבר הוא בגדר הפרת חובת סודיות שנקבעה בדין. אין לראות בכך כהפרת הוראות סעיף 2(7) לחוק הגנת הפרטיות. לא היה שימוש בידיעה על ענייניה הפרטיים של התובעת, שכן המידע היה שגוי. אין לראות בכך הפרת הוראת סעיף 2(9) לחוק הגנת הפרטיות ואף לא התקיימו יסודות סעיפים 2(10) ו-2(11) לחוק. הפעולות ביחס למידע השגוי בדבר סניף בנק בו לא מתנהל חשבון התובעת, אינן בגדר עוולה.

הפעולות ביחס למידע בדבר כניסות ויציאות מישראל הן בגדר עוולה. פירוט זה הוא מידע חסוי לפי דין. ההיתר למתן פירוט כזה הוא אך ורק לאדם שהמידע מתייחס אליו או גוף שהוטלה עליו בחיקוק חובה לאמת את פרטי הזיהוי. לא מותר לחוקר פרטי לחדור למאגרי המידע של מרשם האוכלוסין ולקבל מידע על אזרחים שונים. על האיסור שבדין למסור מידע העיד גם ראש אגף הסייבר ואבטחת מידע ברשות האוכלוסין וההגירה. גם כאשר דלף מידע מרשות האוכלוסין, לא כלל המידע פרטים בדבר כניסות ויציאות מישראל. על פניו, המידע המפורט שהיה בידי הנתבע נבע מכך שעיין או קיבל גישה למאגר מידע בניגוד לדין. הנתבע קיבל מספר הזדמנויות לנמק האם המידע הגיע אליו שלא באמצעות חדירה למאגר מידע חסוי, אולם הוא הקפיד לא למסור כל נימוק כיצד הגיע אליו המידע – שלא באמצעות חדירה למאגר מידע חסוי.

השימוש במידע הוא עוולה מכח סעיף 2(7) לחוק הגנת הפרטיות. החיסיון של דו"ח מרשם האוכלוסים נקבע בדין ומכאן חדירה אליו והפצתו הם עוולה כלפי התובעת שנפגעה מכך. לנתבע לא עומדת הגנת תום הלב. תום הלב אינו מכשיר ואינו מתיר פעולות שאסורות לפי דין. עצם החדירה למאגר המידע מאיינת ומבטלת כל טענה אפשרית לתום לב מצד הנתבע. אין לראות במעשי הנתבע כמעשים שנעשו "בכוונה לפגוע" או בזדון. הנתבע יפצה את התובעת ב-30,000 ש"ח וכן יישא בהוצאות בסך 7,000 ש"ח.