הנתבע פרסם לשון הרע בקבוצת WhatsApp, אך התובעת פגעה בפרטיותו כשקראה את התכתובת בקבוצה (פסק-דין, שלום בת-ים, הרשם אדי לכנר): 

העובדות: תביעת לשון הרע. הנתבע היה חברו הקרוב של אביה של התובעת (המנוח), שהלך לעולמו ב-2018. הנתבע הוא מנהלה של קבוצת WhatsApp, המונה 12 משתתפים, שכולם חברים קרובים ומעלים בקבוצה את שעל ליבם. המנוח הוריש לתובעת את כל רכושו. הנתבע כתב פרסום בקבוצה בו טען כי המנוח הותיר את עזבונו בחלקים שווים בין בנותיו. התובעת ראתה את הפרסום באמצעות המכשיר הנייד של אביה המנוח, שקיבלה לאחר מותו. התובעת טענה כי דברי הנתבע הם לשון הרע כיוון שעולה מהם כי התובעת זייפה את צוואת אביה. הנתבע טען, בין היתר, כי התובעת חדרה ללא הסכמה להתכתבות אישית בין חברי הקבוצה, באופן שפגע בפרטיותו.

נפסק: דין התביעה להתקבל בחלקה. הפרסום בקבוצה ביישומון הוא בגדר פרסום לפי חוק איסור לשון הרע. הפרסום היה עשוי ואף הגיע לבסוף, לאדם נוסף זולת התובעת (חברי הקבוצה). יש לראות בפרסום כלשון הרע. התובעת חוותה השפלה וביזוי שכן הנתבע הציג אותה כשקרנית וכזאת ששינתה את צוואתו של אביה המבוגר. לאמונת הנתבע באמיתות הפרסום לא היה כל בסיס ולא עומדת לו הגנה זו. גם הגנת תום הלב אינה עומדת לנתבע. בקביעת גובה הפיצוי יש להביא בחשבון מספר אלמנטים: טיב הפרסום (טענת זיוף, או לכל הפחות חשד שכזה); היקף הפרסום (קבוצת חברים לא זניחה, אך גם לא פרסום ברשת חברתית או כיוצא בזה); ומיהות מערכת היחסים שבין הצדדים. לכן היה מקום לפסוק פיצוי בגובה 22,000 ₪. עם זאת, קמה לזכות הנתבע טענת קיזוז, והפיצוי לו זוכה הנתבע בשל כך הוא כערך הפיצוי שהיה נדרש לשלם לתובעת בגין לשון הרע. מטרת הקבוצה ביישומון היא שחברי הקבוצה יעלו את שעל ליבם, לרבות מחייהם הפרטיים והאישיים. לכן, מצב בו התובעת הייתה נוכחת בקבוצה, בלי הסכמתם במפורש או במשתמע של חברי הקבוצה, מביאה לכדי הפרת הפרטיות של הנתבע. לא ניתן להסיק הסכמה מכללא להשתתפות התובעת בקבוצה. הנתבעת הפרה את סעיף 2(5) לחוק הגנת הפרטיות, הקובע כי העתקת תוכן של מכתב, או כתב אחר שלא נועד לפרסום, או שימוש בתוכנו, בלי רשות מאת הנמען או הכותב – היא פגיעה בפרטיות. כל צד יישא בהוצאותיו.