התובע לא נהג בחוסר תום לב השולל ממנו את הזכות לפיצוי, אלא פעל בחוסר סבירות (פסק-דין, שלום חיפה, השופטת רויטל באום):

העובדות: התובע טען כי הנתבעת הפרה את הוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982, לאחר ששלחה לו 75 הודעות פרסומת למרות בקשתו בכתב כי תחדל מכך. הנתבעת מפעילה את אתר האינטרנט Quick. התובע נרשם בעבר לאתר הנתבעת ואף הזמין ממנו, אך טען כי אינו זוכר כי אישר קבלת דברי פרסומת. 

נפסק: דין התביעה להתקבל חלקית. התובע אישר לנתבעת לשלוח לו דואר שיווקי, עת נרשם לקבלת שירותיה. למרות שהתובע עתר לפיצוי עבור דברי פרסומת שקיבל לאחר ששלח את הודעת הסירוב, יש לציין את דבר ההסכמה כדי להראות כי הנתבעת איננה חברה מעוולת סדרתית. התובע שלח הודעת סירוב בכתב לנתבעת, אותה קיבלה הנתבעת, שנציגתה אף השיבה לתובע והסבירה לו כיצד עליו לפעול כדי להסיר את עצמו (לחיצה על קישור ההסרה בהודעות). מה שעמד מאחורי תשובת הנתבעת היה רצונה כי לקוחותיה יוכלו לפעול באופן עצמאי באתר. לקוח המבקש להסיר עצמו מרשימת התפוצה עושה כן פעם אחת. אין מדובר בפעולה חוזרת ונשנית, לכן החלת מדיניות לפיה הנתבעת מלמדת את לקוחותיה כיצד לתפעל את האתר בעצמם – אינה רלוונטית ומנוגדת להוראות החוק, לפיהן די בהודעת הסירוב ששולח הנמען.

פניית התובע הגיעה ליעדה ולא היתה סיבה שלא לפעול בהתאם לה. בחלוף חודש ימים ולכל היותר חודשיים ממשלוח הודעת הסירוב, ומשנוכח התובע לראות כי הנתבעת ממשיכה לשלוח לו הודעות, היה עליו לפנות בשנית כדי לעצור את המטרד, ומשלא עשה כן, אין הוא זכאי לפיצוי עבור ההודעות שיכול היה למנוע ממועד זה ואילך. בהמתינו חודשים ארוכים לא נהג התובע בחוסר תום לב השולל ממנו את הזכות לפיצוי, אלא פעל בחוסר סבירות, המקנה לו פיצוי סביר בלבד. הנתבעת תשלם לתובע סך של 28,000 ש"ח וכן הוצאות בסך 1,000 ש"ח ושכ"ט בסך 4,000 ש"ח.