הנתבע פרסם לשון הרע בדף העסקי של התובע ובקבוצות פייסבוק של חובבי אופנועים (פסק-דין, שלום בית-שמש, השופטת מאיה אב-גנים ויינשטיין):

העובדות: תביעת לשון הרע שמקורה בפוסט בפייסבוק. הרקע לפרסום הוא אגזוז לאופנוע שהזמין הנתבע מהתובע. התובע לא סיפק את האגזוז בשלמותו בפרק הזמן שנקבע והעסקה בוטלה לבקשת הנתבע ובהסכמת התובע. את הפוסט נשוא התביעה פרסם הנתבע בדף הפייסבוק שלו ושיתף בדף העסקי של התובע ובשלוש קבוצות נוספות של חובבי אופנועים בישראל. התובע טען, בין היתר, כי מדובר בפרסום כוזב. הנתבע טען, בין היתר, כי הסיר את הפרסומים בתוך מספר שעות וכי ביצע את הפרסום בתום לב וכביקורת לגיטימית.

נפסק: דברי הנתבע הם "פרסום". הפרסום ייחס לתובע שירות לקוי ללקוחותיו, אי-עמידה בהתחייבות למועדי אספקה והעדפת לקוח אחד על פני אחר. פרסום כאמור יכול היה לפגוע בתובע ובעסקו. על מנת לחסות תחת ההגנה של אמת הפרסום, על הנתבע לעמוד בשני תנאים מצטברים: אמיתות הפרסום מהבחינה העובדתית, וקיומו של עניין ציבורי בו. החלק הארי של הפרסום נאמן למציאות. החלק בפרסום שלא הוכח הוא שהתובע העדיף לקוחות אחרים על פני הנתבע. הפרסום מאפשר במרביתו אבחנה ללא קושי בין הדעה המובאת בפרסום, לעובדות. קורא סביר יוכל להבין שהחלק שאינו עובדתי אינו מתיימר לשקף אמת אובייקטיבית, אלא את דעותיו של המפרסם. עם זאת, בפרסום משתמע שכספו של הנתבע לא הושב לו, למרות שהובא לידיעתו שהתובע ביטל את העסקה בהתאם לדרישת הנתבע, והובהר שהזיכוי יופיע ככל הנראה בחשבון הנתבע בימים הקרובים. בכך הנתבע חרג במידת מה מהסביר וממסגרת ההגנה.

בשים לב לכך שהחלק בפרסום שאינו חוסה תחת ההגנות הקבועות בחוק הוא מצומצם; בהתחשב בתרומתו של התובע ביצירת פערי מידע והעדר שקיפות מלאה מול הנתבע במהלך ההתקשרות; בהינתן שהנתבע הסיר מיוזמתו את הפרסום לאחר כשלוש שעות, פנה לתובע והציע לקיים את העסקה ולהתנצל כדי שלא לפגוע בו, יש לחייב את הנתבע בפיצוי התובע בסך של 5,000 ש"ח. לא נפסקו הוצאות לזכות התובע מכיוון שסכום התביעה היה מופרז ובלתי סביר.