הנתבעת הטיחה בתובע דברים פוגעניים וגזעניים, בחנות ובהמשך בפייסבוק (פסק-דין, שלום י-ם, השופטת אורנה סנדלר-איתן):

העובדות: תביעת לשון הרע. התובע עבד כסגן מנהל בחנות בגדים והנתבעת היא לקוחה של החנות. לאחר שהנתבעת 'התרגזה' מהשירות שניתן לה, היא החלה לגדף את התובע בנוגע למוצאו הערבי. לאחר כשעתיים שבה הנתבעת לחנות כשהיא נעמדת מול התובע בהתרסה, מצלמת אותו בעת שהוא עובד ובו בזמן ממשיכה לגדף אותו, עד שהוזמנה משטרה למקום. בהמשך התברר לתובע כי הנתבעת העלתה את הסרטון לדף הפייסבוק שלה וכן לקבוצת פייסבוק מרובת משתתפים.

נפסק: הנתבעת פרסמה לשון הרע על התובע, שהרי פרסמה דבר שעלול "להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם" ועוד. לא עלה ביד הנתבעת לבסס את הגנת "אמת דיברתי", כטענתה, ביחס להשתלשלות האירועים שהובילה לביטויים הגזעניים והפוגעניים שהשמיעה כלפי התובע. הנתבעת לא נטלה אחריות ולא טרחה להתנצל בפני התובע עד לתום ההליך. דבר בראיות הנתבעת אינו תומך בטענתה כאילו היה בדבר מה בהתנהלות התובע כלפיה כדי לבסס תחושה סובייקטיבית שהתובע נהג בה באופן גזעני. אדרבא, הנתבעת היא זו שכינתה את התובע בכינויים גזעניים ופוגעניים רק משום שהסביר לה בנימוס שלא יוכל לפתוח קופה נוספת. אין לקבל גם את טענת הנתבעת כי גידפה את התובע "בעידנא דריתחא". אין בעצם תסכולה של הנתבעת מהצורך להמתין בתור על מנת לצייר את הדברים הפוגעניים והגזעניים שהטיחה בתובע בנוכחות כלל העובדים והלקוחות בחנות כאמירות שנמלטו מפיה בשעת כעס. ממילא אין לראות בפרסום הפוסט על ידי הנתבעת, יומיים לאחר ההתרחשות עצמה, כהמשך ביטוי לאותו תסכול וכעס לגיטימי כביכול על התנהלותו הגזענית המדומה של התובע כלפיה, תוך תיאורו של התובע דווקא כגזען וכתוקפן. בתיאור המילולי של האירוע בפוסט הציגה הנתבעת לנמעני הפרסום תמונה מסולפת של האירוע. פרסומי הנתבעת אינם חוסים תחת הגנת תום הלב. אין צורך להכביר מלים על חומרתם ועל כיעורם של הפרסומים שפרסמה הנתבעת כנגד התובע, בחנות לעיני כלל הנוכחים ומאוחר יותר בפייסבוק. התובע אינו זכאי לכפל פיצוי שכן לא הוכח שפרסום הדברים היה "בכוונה לפגוע", כלומר כוונה זדונית של ממש. הנתבעת תפצה את התובע ב-60,000 ש"ח בתוספת הוצאות בסך 15,000 ש"ח.