גוגל אחראית לניסוח תנאי השירות באופן בהיר, בשפה פשוטה יחסית, וללא סייגים מיותרים (החלטה, ביהמ"ש העליון, השופטת ענת ברון):

העובדות: בקשת רשות ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי מרכז-לוד [ת"צ 52768-07-15], שעניינה בדין החל על שתי תובענות ייצוגיות שהדיון בהן אוחד - הדין הישראלי או דין מדינת קליפורניה - וזאת לפי תניית ברירת הדין בתנאי השירות שבין המבקשת (גוגל) ומשתמשיה. עילתן העיקרית של התובענות הייצוגיות היא פגיעה נטענת בפרטיות המשתמשים בשירותי המבקשת.

ביהמ"ש המחוזי קבע כי יש לקבל את עמדת המשיבים כי ההליכים ידונו לפי הדין בישראל, מסקנה הנובעת מלשון תניית ברירת הדין, שלפי פשוטה קוראת להחלת הדין הישראלי. נפסק כי פשוטם של דברים הוא כי במקום שלא חלים דיני קליפורניה יחולו דיני המדינה של התובע. גוגל מנסה לקרוא את הכתוב אחרת אך הניסוח הקלוקל מונח לפתחה ולא לפתחם של המתקשרים עמה. גוגל לא השלימה עם קביעה זו ומכאן בקשת רשות הערעור.

נפסק: דין הבקשה להידחות. המחלוקת בין הצדדים ממוקדת בשאלה פרשנית – האם נגזר מהסכם תנאי השירות ומתניית ברירת הדין שבו, כי הדין הקליפורני הוא שיחול על בקשות האישור. לנוכח הלכת בן חמו [רע"א 5860/16], גוגל הסכימה כי לבתי המשפט בישראל מוקנית סמכות שיפוט. ביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנה שהמשתמש הסביר שקורא את תניית ברירת הדין מבין שעל מחלוקת אפשרית בינו ובין גוגל יחול הדין הישראלי; ובהתאם נקבע שהדין הישראלי הוא שיחול על בקשות האישור. קביעה זו מקובלת ואין מקום לשנות ממנה. כך למקרא לשון תניית ברירת הדין כפשוטה וזו גם הפרשנות הראויה מבחינה תכליתית – בשים לב לאופיו הייחודי של הסכם תנאי השירות כחוזה אחיד.

המשמעות האינטואיטיבית של לשון הסעיף היא שכאשר חוקי מדינת קליפורניה אינם חלים, יחולו חוקי המדינה שבה מתגורר המשתמש. המשתמש אינו נדרש לשים עצמו בנעליה של גוגל, ולנסות לשער מהם השיקולים שעמדו מאחורי נוסח הסכם תנאי השירות ותניית ברירת הדין שבו, והוא רשאי להניח שכוונת גוגל היא למשמעות הרגילה המסתברת למקרא לשון תניית ברירת הדין כפשוטה. הסכם תנאי השירות הוא חוזה צרכני אחיד בין משתמש שאינו מיומן בקריאת חוזים מסחריים, ובין תאגיד גלובלי מסחרי בעל משאבים פיננסיים רבים וסוללת יועצים משפטיים. פערי כוחות אלה מחייבים להטיל על גוגל אחריות לניסוח הסכם תנאי השירות באופן בהיר ככל האפשר, בשפה פשוטה יחסית, וללא סייגים מיותרים.