המבקש העביר תמורה ממכירת כספי ביטקוין באופן שנועד לסכל את אפשרות הבנק לנטר את הפעילות (פסק-דין, מחוזי ת"א, השופטת לימור ביבי):

העובדות: בקשה למתן סעד הצהרתי לפיו סירובו הגורף של המשיב, בנק אגוד, להפקדת כספים שמקורם במטבעות דיגיטליים (ביטקוין) בחשבון המבקש - מהווה סירוב בלתי סביר לפי סעיף 2(א) לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981. המבקש רכש ביטקוין מכספי קרן השתלמות שלו, באמצעות הפלטפורמה של חברת ביטוסי בע"מ. בהמשך החל המבקש למכור את הביטקוין שבבעלותו, באמצעות ביטוסי, כאשר תמורת המכירה הופקדה בחשבון ביטוסי בבנק דיסקונט. לאחר המכירה החל המבקש להעביר חלק מכספי התמורה לחשבון בבנק המשיב, במספר רב של העברות. בהמשך הודיע הבנק למבקש כי הוא אוסר על הפקדת כספים שמקורם בביטקוין. המבקש ביצע העברות נוספות של כספי התמורה, בסכומים נמוכים יותר. 

נפסק: דין התביעה להידחות. קיים שילוב בין התנהלות המבקש, שהובילה למשבר אמון ביחסיו עם הבנק, לבין אופי הסעד המבוקש בתביעה, שהוא סעד כללי שאינו נוגע להעברה ספציפית וצופה פני עתיד (הואיל ובגדרו התבקש ביהמ"ש לאפשר למבקש לקבל כספים שמקורם במטבעות דיגיטליים מכאן ואילך). הגם שיכול שיש ממש בטענת המבקש ולפיה הבנק ביסס את סירובו למתן שירות על מדיניות גורפת שאינה מאפשרת קבלת כספים שמקורם במטבעות דיגיטליים, ולא על משבר אמון, הרי שמשהוכח דבר קיומו של משבר אמון עתה, ניתן לבסס את סירוב הבנק מכאן ואילך על משבר אמון זה.

סעיף 2(א) לחוק הבנקאות קובע כי תאגיד בנקאי לא יסרב, סירוב בלתי סביר, לתת שירותים הנוגעים לחשבון הלקוח. מדובר בחובה סטטוטורית של הבנק לספק שירותים הנובעת מכך שהזכות לספק שירותים אלו יוחדה לתאגידים בנקאים, ומשכך אין באפשרות הציבור לקבלם אלא מתאגיד בנקאי. תאגיד בנקאי רשאי לסרב לתת את השירותים המנויים בסעיף ובלבד שמדובר בסירוב סביר. נטל ההוכחה לסבירות הסירוב מוטל על הבנק. סירובו של הבנק למתן השירות סביר במקרה זה, בהינתן משבר האמון ביחסים בין הבנק ללקוחו. על הבנקים הוטלו חובות במסגרת המאבק בהלבנת הון וטרור, שכפועל יוצא מהן נדרשים הבנקים למעקב, ניטור והכרת פעולות לקוחותיהם כדבעי. לאור חובות אלה, יש בהתנהלות המבקש לסכל את אפשרות הבנק למילוי חובותיו, באופן המבסס משבר אמון ביחסי המבקש עם הבנק. 

בתחילה ביצע המבקש העברות בסכומים שכולם נמוכים מ–50,000 ש"ח. אין לקבל את עדות המבקש לפיה ביצע את ההעברות באופן אקראי בלבד, הנובע מנפח המסחר. מדובר בפיצול בכוונת מכוון שתכליתו סיכול אפשרות הבנק לנטר את הפעילות ולהבחין בה באמצעים השוטפים העומדים לרשותו. ככל שנותר ספק באשר לכוונות העומדות מאחורי האופן בו פעל המבקש אל מול הבנק, הרי שעולה כי לאחר שהבנק הבהיר למבקש שהוא אינו מתיר העברת כספים הקשורה בפעילות במטבעות דיגיטליים, ובתקופה בה המבקש כבר נועץ בעו"ד, ביצע המבקש לא פחות מ-35 העברות בסכומים הנמוכים מ – 10,000 ש"ח כל אחת וזאת, כאשר המבקש עצמו העיד כי עשה כן על מנת שהבנק לא יוכל לנטר את הפעילות ומתוך כוונת מרמה. התנהלות המבקש במובהק מהווה התנהלות בחוסר תום לב.

תנהלות המבקש ובפרט הודאתו במפורש כי התנהלותו נעשתה בכוונת מכוון, על מנת לעקוף את המגבלה שהוטלה על ידי הבנק, יש בה כדי להצדיק את טענתו של הבנק ולפיה אין הוא נותן אמון במבקש ומשכך אין הוא מסכים ליתן לו שירות הקשור למטבעות דיגיטליים, שירות שהסיכון הכרוך בו הוא סיכון גבוה יותר מפעילות רגילה. התביעה נדחתה. המבקש יישא בהוצאות הבנק בסך 25,000 ש"ח.