הקוד המוסרי המקובל בחברה הוא לא לפרסם צילומים של נפגעי אירועים טראומטיים (החלטה, שלום נצרת, השופטת רות שפילברג כהן):

העובדות: הנאשם טען כי הופלה באכיפה בררנית וכי הגשת כתב האישום נגדו נוגדת את כללי הצדק. מכאן בקשתו להורות על מחיקת כתב האישום, המייחס לו עבירות לפי סעיפים 2(4), 2(4א) ו-5 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981. הנאשם הבחין בתאונת דרכים בה נפגע נהג רכב, שקיפח את חייו בתאונה, ממוט שחדר את שמשת הרכב וננעץ בפניו. למראה התאונה חזר הנאשם לרכבו, לקח את הטלפון, ניגש שוב לרכבו של המנוח, וצילם סרטון בו רואים את המנוח בעודו בחיים כשהמוט נעוץ בפניו. בהמשך שלח הנאשם את הסרטון לקבוצת WhatsApp ולאנשים נוספים. הנאשם טען כי הופלה לעומת אחרים וכי כתב האישום נגדו הוא היחידי מסוגו, ולא הוגש דומה לו בישראל, למרות טענת הנאשם כי מדובר בעבירה שכיחה.

נפסק: דין טענת הנאשם להידחות. הנאשם טען כי ההתנהגות המיוחסת לו - צילומו של המנוח בסמוך לאחר התאונה ובקירוב זמנים למותו של המנוח, ובהמשך, שליחת הסרטון שצילם לאחרים - היא התנהגות נפוצה. הנאשם עמד בנטל השכנוע לגבי טענתו באופן חלקי בלבד. הנאשם אמנם ביסס את טענתו כי קיימים מקרים בהם מופצים צילומים קשים של קורבנות אירועי אלימות, תוך שעלולה להיגרם פגיעה אפשרית בפרטיותם וברגשות משפחותיהם, אולם לא הצטיירה תמונה שמדובר בתופעה לגיטימית, ובוודאי שלא בהתנהגות נורמטיבית. ההיפך הוא הנכון, הרושם התחזק כי מדובר בתופעה איזוטרית מגונה, שאין לה דריסת רגל באמצעי התקשורת הרשמיים והנפוצים, והיא שמורה ל"מחשכי האינטרנט", בממשקים שתפוצתם לא ברורה, דוגמת טלגרם ודומותיה. כל אירוע אלים ונסיבותיו. נראה כי התאונה הקשה המתוארת בכתב האישום מאופיינת בנסיבות חריגות ביותר, שכשלעצמן מבדילות בינה לבין אירועים אחרים.

כהערת ביניים, העבירות המיוחסות לנאשם מייחסות פגיעה בפרטיות של "אדם", והרשעה בהן מחייבת הוכחה שמדובר במי שהיה בחיים בעת הפגיעה בפרטיותו. פרסום תמונת נפטר יכול להוות אף הוא פגיעה בפרטיות, ואולם פגיעה בפרטיותו של מי שכבר נפטר בעת המעשה, אינו מהווה עבירה פלילית, אלא עניין להליך אזרחי בלבד. גם טעם זה, כשלעצמו, מבדיל בין חלק מהמקרים אליהם הפנה הנאשם, שם פורסמו צילומי נפטרים, לבין כתב האישום המייחס לנאשם את הסרטת המנוח בעודו בחיים וברגעיו האחרונים. בכל אירועי האלימות שהוצגו, לא נטען כי נודעה זהותו של המצלם והמפיץ. הנאשם לא הצביע על קיומה של תלונה, פנייה, דרישה לחקירה, או עניין אישי, מטעם נפגעי העבירה, או מטעם בני משפחתם. החלטת המאשימה להגיש את כתב האישום אינה לוקה בחוסר סבירות. אין לקבל את טענת הנאשם כי המאשימה הפלתה את הנאשם בכך שלא יזמה ולא חקרה אירועים אחרים בהם נעשה פרסום של נפגעים. מדובר בחקירות מורכבות, הדורשות משאבים, בין היתר אמצעי חקירת סייבר, אשר אין לדרוש כי יופעלו באופן יזום, גם אם במצב אופטימלי היה לכך מקום.

הקוד המוסרי המקובל בחברה הוא הימנעות מפרסום פוגעני של נפגעי אירועים טראומטיים וכך הדבר גם בתקשורת הנפוצה. הנאשם חזר לרכבו, לאחר שראה את המנוח אחרי התאונה, כשמוט משפד את פניו, במיוחד כדי להצטייד במצלמת טלפון, לצלם בה את המחזה המחריד, ולשלחו לאחרים. לא ניתן לקבל כעת טענה כי מדובר בהתנהגות שאינה חורגת מהמקובל, מהמוסרי ומהחוקי, רק בשל היעדרם של מקרים דומים שבגינם הוגש כתב אישום. הפצת תכנים פוגעניים באמצעי תקשורת שונים היא תופעה מתעצמת, שהתגברה משמעותית מאז שכל מכשיר טלפון מצוייד במצלמה משוכללת, ומאז שכל אדם מאובזר תמיד באמצעי המאפשר צילום ושיגור מידע תוך שניות, ובתפוצה גדולה. טלפונים הם שהרחיבו באופן משמעותי את תופעת הפגיעה בפרטיות, ובהמשך הביאו לתיקוני חקיקה האוסרים פרסומים פוגעניים, וקובעים ענישה פלילית בגינם. חוקים חדשים נועדו לשנות מצב נורמטיבי, ויישומם בפועל עובר תמיד דרך מקרה פרטי של נאשם ראשון שעומד בגינם לדין.