גוגל חסמה כדין את חשבון ה-AdSense של בלוגר הבידור, לאחר שכפה על משתמשים לצפות במודעות בעורמה (פסק-דין, שלום ת"א, השופט עדי הדר):
העובדות: התובע, בלוגר בתחום הבידור, טען כי הנתבעות, בעלות רשת פרסום (AdSense), סגרו את חשבונו אצלן בשנת 2016, וקנסו אותו בשרירות לב תוך פגיעה בחופש העיסוק שלו ובקניינו. התובע עתר להורות לנתבעות לפצותו על עוגמת נפש ולהשיב את חשבונו לפעילות. הנתבעות טענו כי התובע הפר פעם אחר פעם את תנאי התוכנית וההסכם בין הצדדים, במסכת של הפרות יסודיות, למרות שנמסרו לו סדרה של התראות על כך. במהלך הדיונים דחה ביהמ"ש את התביעה נגד הנתבעת 2 (Google Inc).
נפסק: לא נמצאה שרירות, גחמתיות או אדנות בהתנהלות הנתבעת. להיפך, מי שהתנהג בחוסר תום לב ובחוסר הגינות ופגע באופן בוטה בחוויית המשתמש ברשת על מנת לגרוף ממון, היה התובע. למשל האופן התכסיסני בו התובע גרם למשתמש לצפות בעל כורחו בפרסומות שאין הוא מעוניין לצפות בהן. כפיית הצפייה במודעות על המשתמש, בעורמה, הניבה לתובע רווחים מהמפרסמים [עניין ויוה מדיה - ת"א 18763-04-15]. בשונה מעניין ויוה, שם התובעת חלקה על הטענות נגדה ואף העמידה חוו"ד מומחה כדי להוכיח שלא הפרה את כללי הנתבעת, התובע כאן הסתפק בהעלאת הטענה שהפר את כללי הנתבעת מתוך חוסר ידע, עקב יעוץ מוטעה, וטען שההפרות הן "טכניות ומינוריות". האופן בו הפר התובע את כללי הנתבעת אינו "טכני", אלא מהותי. התובע הטעה, שלא לומר רימה, את המשתמשים והמפרסמים והנתבעת, על מנת לקבל טובת הנאה שלא כדין.
התובע לא הוכיח כי פעל לתיקון ההפרות. בפועל עשה ההיפך מכך: הוא ביצע פעולות למראית עין בלבד, תוך שבמקביל או לאחר מכן המשיך להפר את תנאי התכנית בהפרות דומות וחדשות. לא מדובר היה בהפרות נקודתיות או מקריות, אלא במסכת של הפרות יסודיות בהיבטים רבים ושונים של תנאי התכנית. גם אם ההפרות לא היו יסודיות, אזי הוא קיבל מספר הזדמנויות לתקנן, אך לא ניצל אותן. לכן, החלטת הנתבעות להודיע לתובע על ביטול ההתקשרות מעוגנת בכללי הנתבעות ובדיני החוזים. יש לדחות את טענות התובע לפגיעה בחופש העיסוק שלו ובקניינו. מי שמפר את ההסכם באופן מהותי ויסודי מקנה לצד השני הזכות לבטל ההסכם ולהפסיק השירות. אתר התובע נותר נגיש לציבור המשתמשים גם לאחר הפסקת ההתקשרות ואף עומדת לו האפשרות להתקשר עם רשת פרסום אחרת. לא מתעוררת סוגיה חוקתית שחורגת מדיני החוזים, שמקנים לנפגע מהפרת הסכם סעד של חילוט כספים שמגיעים למפר, שנמצאים בידי הנפגע, לצורך הטבת נזקיו של הצד הנפגע עקב הפרת החוזה.
התביעה לפיצוי נדחתה. אין צורך לדון בסוגית הנזק שכן לא קמה עילה לחייב הנתבעת בפיצוי. אשר לבקשת התובע להחזיר את חשבונו לפעילות - מרגע שהחוזה בין הצדדים בוטל כדין, מעמד התובע הוא ככל מי שמעוניין להתקשר עם הנתבעת. אין הוראת חוק מפורשת שכופה על הנתבעת ליתן שרות לכל מעוניין. ההסכם בוטל כדין עקב ההפרות היסודיות החוזרות והנשנות של התובע שגרמו לפגיעה בלקוחות הנתבעת, ציבור המשתמשים והמפרסמים ואף בה עצמה. בנסיבות אלה הנתבעת אינה חייבת לתת שירות לתובע. הדברים יפים גם לגבי חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, התשס"א - 2000. גם אם ביהמ"ש יתעלם מכך שספק אם שירות רשת הפרסום הוא "שירות ציבורי" לפי החוק, ומכך שהתובע לא הצביע על אפליה מהטעמים המנויים בסעיף 3 לחוק, עדיין עומדת לנתבעת הטענה שמניעת השירות היא משיקול ש"מן העניין" כקבוע בחוק. התובע יישא בהוצאות הנתבעת בסך 50,000 ש"ח.