הנתבע גזל סודות מסחריים של שטראוס מים באמצעות אחד מעובדיה שפעל עבורו (פסק-דין, מחוזי מרכז-לוד, השופט יעקב שפסר):

העובדות: תביעה שעילתה גזל סודות מסחריים ועשיית עושר ולא במשפט. התובעת מוכרת מתקני טיהור מים (תמי 4). הנתבע הוא בעל עסק לברי מים. התובעת טענה כי הנתבע החזיק סודות מסחריים שלה ועל לקוחותיה, אותם קיבל מעובד התובעת שפעל עבורו, וכי הנתבע השתמש במידע לצורך העברת לקוחות התובעת אליו. התובעת עתרה גם לצו מניעה קבוע כלפי התובע, שיאסור עליו לפנות ללקוחותיה וכן ימנע ממנו להשתמש במאגר המידע. לבקשת התובעת אף ניתן צו מניעה זמני וכן צו לתפיסת נכסים (אנטון פילר). הנתבע ביצע פעולות סיכול שונות במהלך ביצוע צו תפיסת הנכסים, כגון שפיכת מים רותחים על מחשב נייד.

נפסק: יש לקבל את התביעה בכל הנוגע לעוולת גזל סוד מסחרי ולעילת עשיית עושר ולא במשפט, ולדחות אותה בנוגע לעוולת גניבת עין. מידע התובעת שהגיע לידי הנתבע הוא "סוד מסחרי" של התובעת. המידע בו מחזיק הנתבע אינו רשימת לקוחות של התובעת ופרטי התקשרות עימם גרידא. המידע כולל נתונים נוספים כגון סוג המכשיר והציוד אותו הלקוחות רכשו מהתובעת, המחיר אותו התחייבו לשלם לה בגין המכשיר והשירות, הסדרי התשלום ותוקף החוזים של הלקוחות. נדרש מאמץ מיוחד בכדי לגבש רשימה שכזו, וברשימה מעין זו קיים אותו "ערך מוסף" שצוין בפסיקה ונדרש מאמץ לשם גיבוש הרשימה, באופן המקנה יתרון בניצולה. 

הנתבע פנה ספציפית ל"לקוחות תמי 4". בידי הנתבע היו שמות ופרטי ההתקשרות על אותם לקוחות. כאשר לקוחות נענו למודעה שפרסם הנתבע, הוא יצר ב- WhatsApp קשר עם עובד התובעת, ש"שלף" ממאגרי המידע של התובעת, עבור ולבקשת הנתבע, נתונים נוספים על אותו לקוח. המידע הסודי בו החזיק הנתבע מקנה לו יתרון עסקי משמעותי, מאחר ועל בסיסו הוא מעניק ללקוחות התובעת הצעות אטרקטיביות יותר לתשלום עבור השירות למכשירי תמי 4, מתוך מטרה שהלקוח יעבור לשירות הנתבע. התובעת הצביעה על כך שהיא נוקטת באמצעים סבירים לשמור על המידע על לקוחותיה כסוד מסחרי, ועושה מאמצים יום יומיים, על מנת לשמור על רשימת לקוחותיה ומאגר הלקוחות שלה (הרשום אצל רשם מאגרי המידע). הנתבע נטל באופן פסול את המידע על הלקוחות והשתמש במידע תוך ניצולו. מדובר בשימוש אסור בסוד מסחרי.

מממצאי דו"ח כונס הנכסים עולה כי הנתבע עצמו חיבל וסיכל את הליכי החקירה של הכונס, כאשר חיבל במחשב שנמצא בדירתו והתחזה לאחר. במחשב אף חסר זיכרון RAM בלעדיו לא ניתן להפעיל את המחשב. לאור התנהלות זו של הנתבע חלה דוקטרינת "הנזק הראייתי", לפיה מקום בו נתבע גורם ברשלנותו נזק ראייתי לתובע, עשוי ביהמ"ש להטיל על הנתבע את נטל השכנוע להיותה של אותה טענה עובדתית בלתי נכונה. נטל הראיה מוטל על הנתבע להוכיח כי אין ברשותו נתונים על לקוחות נוספים של התובעת וכי הוא לא השתמש בנתוני הלקוחות שסופקו לו על ידי עובד התובעת. הנתבע לא עמד בנטל זה. לא הוכחה עוולת גניבת העין שכן לא הוכח יסוד ההטעיה. התובעת לא הוכיחה כי הנתבע גרם לכך ששירות שהוא סיפק נחשב בטעות כשירות של התובעת. מעשי הנתבע מקיימים את יסודות עילות עשיית עושר ולא במשפט.

התביעה התקבלה. ניתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבע לעשות שימוש במאגר המידע המצוי ברשותו, הנוגע ללקוחות התובעת, בין בעצמו ובין באמצעות צדדים שלישיים. ניתן לתובעת היתר לפיצול סעדים. הנתבעת יישא בהוצאות הנתבעת בסך 39,135 ש"ח ובשכ"ט עו"ד בסך 30,000 ש"ח.