פוסט הנתבעת בפייסבוק הוא פרסום לגיטימי, הגם שנעשה על דרך ההגזמה ותוך שימוש בלשון בוטה (פסק-דין, שלום חיפה, השופטת רויטל באום):

העובדות: תביעת לשון הרע. התובעת מפעילה את תחנת "רדיו צפון". הנתבעת היא עיתונאית ואשת תקשורת. בחודש מאי 2020 שידרה התובעת משדר הצדעה "ללוחמי הקורונה של עיריית חיפה". בעיצומו של המשדר, כתבה הנתבעת בחשבון הפייסבוק שלה פוסט ביקורתי, שהתובעת טוענת כי הוא לשון הרע כלפיה. התובעת פנתה לנתבעת במכתב התראה, בו כתבה, בין היתר, כי תהיה מוכנה לזנוח את טענותיה כלפי הנתבעת במידה וזו תסיר את הפרסום ותתרום סכום כספי לעמותה הפועלת להנצחת חייל צה"ל. ביום הגשת התביעה פרסמה הנתבעת בחשבון הפייסבוק שלה כי התובעת עושה ניצול ציני בשמו של חייל צה"ל מנוח. התובעת טענה כי גם פרסום זה הוא לשון הרע כלפיה. הנתבעת טענה, בין היתר, כי אין בפרסום לשון הרע, כי מדובר בתביעת השתקה, וכי מדובר בהבעת דעה ובביקורת לגיטימית על עיריית חיפה, ולא על התובעת.

נפסק: דין התביעה להידחות. הנתבעת העלתה פוסט בחשבון הפייסבוק שלה בנוגע למשדר שקיימה התובעת בחיפה. יסוד הפרסום מתקיים לגבי הפוסט. הוא נכתב ברשת החברתית פייסבוק והיה גלוי, לכל הפחות, לעוקביה של הנתבעת ברשת, ודאי 'לאדם אחד או יותר זולת הנפגע', כדרישת סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע. למקרא הפרסום בכללותו, עניינו ביקורת שהפנתה הנתבעת כלפי עיריית חיפה על אודות קיומו של המשדר ובכך ששיתפה פעולה עם התובעת לקידום האינטרסים של העירייה והעומדת בראשה. אמנם קריאת הפרסום מעלה גם ביקורת כלפי התנהלות התובעת, אך הקורא הסביר מבין שמדובר בביקורת משנית ושולית לביקורת העיקרית - שהיא הביקורת כלפי עיריית חיפה והעומדת בראשה.

הגם שהתובעת אינה עומדת במוקד הפרסום, הוא מהווה לשון הרע כלפי התובעת. יש בפרסום כדי לפגוע בתובעת. הפרסום הראשון רובו ככולו מהווה הבעת דעה, שלילית אך מותרת, ובה שזורות שתי "עובדות" באופן מובלע. בנסיבות העניין יש לפרש את הפרסום כולו כהבעת דעה וביקורת. הקורא הסביר מבין, כי מדובר בדעתה האישית של הנתבעת על קיומו של המשדר, וכך נעשית גם ההתייחסות לדברים. מדובר בפרסום לגיטימי, הגם שבחלקו נעשה על דרך ההגזמה ותוך שימוש בלשון בוטה. לנתבעת עומדת ההגנה של הבעת דעה על התנהגות התובעת בקשר לעניין ציבורי. אשר לפרסום השני - הוא מובא כתגובה למסמך שאינו מצורף ואינו מפורט בו. למי שקורא אותו, ואינו מודע למכתב ששלחה התובעת לנתבעת, כלל לא ברור ההקשר בו נכתבו הדברים ומדוע נכתבו כפי שנכתבו. כל מי שקורא את הפרסום, מלבד התובעת והנתבעת – שהן הצדדים למכתב, לא מבין למה מתכוונת הנתבעת, ונדמה כי הפוסט אינו אלא מסר אישי של הנתבעת לתובעת, שכן רק היא יכולה להבין את משמעותו; חרף העובדה כי כל עוקב של הנתבעת יכול לקרוא את הדברים, איש מלבד התובעת והנתבעת לא יכול להבין מה כוונת הנתבעת.