על המדינה להחזיר לאורן קובי את מכשירי הטלפון שלו (החלטה, ביהמ"ש העליון, השופט נעם סולברג):

העובדות: ערר על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א [צ"א 14155-02-21] שדחה את בקשת העורר לשחרר 3 מכשירי טלפון שמחזיקה המשיבה. נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו שורת עבירות כלכליות. בחיפוש בביתו של העורר נתפסו מספר מכשירי טלפון ומחשבים. לאחר שמכשירי הטלפון לא הוגשו כראיה בהליך, פנה העורר לביהמ"ש המחוזי בבקשה לשחרר אותם, כאשר המשיבה עמדה על סירובה להשיבם, משום שנותרו חסומים בפניה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי לא ניתן להשיב לעורר את הטלפונים, משום שהם טומנים בחובם ערך ראייתי למשיבה, כאשר מסירתם לידיו, עלולה להביא להעלמת הראיות. מכאן הערר. 

נפסק: דין הערר להתקבל. סמכות המשיבה לתפוס חפצים, אגב חיפוש, מעוגנת בסעיף 32 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש)[נוסח חדש], התשכ"ט-1969. תפיסת חפצים אינה פעולה של מה בכך – קל וחומר מקום שבו מדובר בתפיסת מכשירי טלפון ניידים, אשר מדור לדור הולכים ומשתכללים, ומכילים מידע אישי רב על האדם, על זהותו, על מחשבותיו, הגיגיו ורעיונותיו; עולם ומלואו בכף יד אחת. נוכח עוצמת הפגיעה הגלומה בה, תפיסת מכשירי טלפון ניידים לא תעשה אלא במידה ובמשורה, כאשר נמצא כי קיים צורך ממשי בכך, ולאחר מחשבה קפדנית. בהתאם, שומה על ביהמ"ש לשקול בקשה להחזרת תפוס שכזה בזהירות רבה, בדקדקנות, מתוך התחשבות בפגיעה הקשה הנובעת הימנה. 

כלל זה, כוחו יפה לעניין, בפרט מקום שבו מצהיר העורר כי הוא מעונין בהשבת התפוסים, בראש ובראשונה לצורך הגנתו בהליך הפלילי המתנהל נגדו, באמצעות שימוש בחומרים שונים המצויים בהם. אמנם כן, יתכן שניתן היה להעלות בראשית הדרך נימוקים עקביים וכבדי משקל, אשר יכול שהיה בכוחם להצדיק את המשך הותרת מכשירי הטלפון בידי המשיבה, על אף הפגיעה הקשה בעורר. ברם, המשיבה בחרה להתנהל אחרת. במעלה הדרך, החליפה המשיבה את טעמיה; פעם טענה כך ופעם אחרת. אף לאחר שהוצע מתִווה, שנראה כי יש בו כדי להתגבר על החשש המוצהר של המשיבה, מפני סרטון פוגעני, שיכול להיות כי הוא טמון במכשירי הטלפון – מצאה לה המשיבה אילן אחר להיתלות בו, ובלבד שלא להשיב את הטלפונים לעורר. התנהלות שכזו – אין לקבל.