יש להבחין בין צו לחשיפת פרטי גולש אנונימי, לבין צו לאישור כי פרטי הגולש הם פרטי בעל הדין (החלטה, שלום כפ"ס, השופט שרון דניאלי):
העובדות: בקשת התובעים להורות למשיבות 2-4 (חברות "פייסבוק" שונות) למסור להם את פרטי ה-BSI (פרטי משתמש בסיסי) של פרופיל הפייסבוק של הנתבע (המשיב 1) וכן של פרופיל פייסבוק פיקטיבי שנטען כי פרסם לשון הרע על המבקשים, שהמבקשים מייחסים למשיב 1. המשיב 1 הכחיש את המיוחס לו והותיר את ההחלטה לשיקול דעת ביהמ"ש. פייסבוק התנגדה לבקשה. המבקשים טענו כי אין בהלכת רמי מור [רע"א 4447/07] כדי לשלול את זכאותם לסעד המבוקש בבקשה.
נפסק: נקודת המוצא היא עמדת הדין ביחס לחיוב צד שלישי להליך לגלות מסמכים וראיות לבעלי דין בהליך, אף שאינו צד לו. הכלל הוא שגילוי מסמכים נעשה בין הצדדים להליך בלבד, ונקבעו לו בפסיקה מספר חריגים. נדרשת מידת שכנוע רבה בדבר "נחיצותו וחיוניותו" של המידע המבוקש, או להראות שהוא "מהותי להוכחת התביעה", ובמקביל יש גם להגן היטב על האינטרסים המוגנים של הצד השלישי, המתבקש למסור מידע, שחשיפתו עלולה לפגוע באינטרסים מוגנים של צד רביעי לכאורה. בפרשת רמי מור נקבע שאין מקום ליתן צו המורה לחשוף את זהותו של גולש אנונימי במרשתת, ואין ל"המציא" הליך מעין זה בדרך של "חקיקה שיפוטית". גישת הפסיקה היא כי אין לחייב ספקית אינטרנט לחשוף את פרטיו של גולש אנונימי המיוחסת לו עוולה של לשון הרע.
אין בכך כדי ללמד כי לא ניתן ליתן צו כלפי ספקית אינטרנט (או במקרה מפעילת רשת חברתית) לספק מידע המצוי ברשותה, כאשר אינה צד להליך. יש להבחין בין מקרה בו הצו המבוקש נועד לחשוף את פרטיו של גולש אנונימי, לבין מקרה בו הצו נדרש לאישור כי פרטי הגולש הם פרטי בעל הדין, בפרט כאשר בעל הדין עצמו אינו מתנגד לצו. התובעים אינם מבקשים לקבל מידע מהתובעים בדבר זהות המפרסם האנונימי על מנת להגיש נגדו תביעה וממילא אין הצדקה וטעם משפטי לחיוב המשיבה לחשיפת המידע באופן שיביא לחשיפת פרטיו של גולש אחר. אך ככל שניתן לספק את המידע המצוי בידי המשיבה 2 באופן שמספק תשובה לשאלה האם ניתן להצביע על זיקה קרובה בין הנתבע לבין המשתמש בפרופיל הפייסבוק, יש מקום למתן הצו. צו מעין זה אינו סותר את הלכת רמי מור [עניין פאי - תא"מ 14089-08-09].
לנוכח נחיצות המידע המבוקש, והעובדה כי הוא "מהותי להוכחת התביעה", הרי שחשיפתו תתרום לגילוי האמת, ובמקרה זה גם ללא פגיעה בפרטיותו של הנתבע או של אדם פלוני, שכן הנתבע אינו מתנגד למתן הצו, וממילא המשיבה 2 אינה נדרשת לכאורה לפגוע בפרטיותו של אחר. אף המשיבה 2 סבורה כי האינטרסים המוגנים שלה אינם מצדיקים שתשמש עבור גולשים אנונימיים כ"עיר מקלט" מפני הגשת תביעות, לרבות תביעות לשון הרע. לפיכך יש מקום למתן הצו.