ניתן היה עקרונית לנהל את התביעה נגד טוויטר בישראל, אך הבקשה הוגשה בחוסר תום-לב (החלטה, מחוזי מרכז-לוד, השופט מיכאל קרשן):
העובדות: בקשה לביטול היתר המצאה מחוץ לתחום, שניתן למשיב במעמד צד אחד. המשיב הגיש תביעה כספית ,הכוללת סעד של צו עשה, המורה למבקשות (טוויטר) לפתוח מחדש את חשבונות המשיב, לאחר שנחסמו בעקבות הפרה לכאורה של תנאי השימוש של השירות. המשיב טען כי טוויטר הפרה את זכויותיו ופגעה בחופש הביטוי שלו, ללא הליך הוגן.
נפסק: למשיב לא עומדת עילת ההמצאה הקבועה בתקנה 166(6) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. עילה זו עניינה בצווי מניעה לגבי דברים שנעשו בתחום המדינה, לא בצווי עשה. הטענה כי חשבונות המשיב בטוויטר הוסרו "בישראל", גם אם נכונה, אינה יכולה להועיל לו, שכן הצו המבוקש הוא צו שיורה לטוויטר לפתוח את חשבונותיו מחדש - צו עשה מובהק. למשיב גם לא עומדת עילת ההמצאה לפי תקנה 166(4א), שכן לא הראה, אף לא במידה הזעומה הנדרשת בשלב זה, כי המעשה או המחדל אירעו בתחומי ישראל. העובדה כי לטוויטר פעילות מסחרית ענפה בישראל, כפי שטען המשיב, אינה מוכיחה כי המעשה או המחדל שהתובענה מבוססת עליהם אירעו בתחומי המדינה.
עומדת למשיב, עקרונית, עילת ההמצאה המנויה בתקנה 166(5) לתקנות. טוויטר עוסקת במתן שירותים בין-לאומיים בהיקף משמעותי. היא מספקת את שירותיה גם בישראל, וככל שנגרם למשיב נזק כתוצאה מהחלטתה לשלול ממנו את הזכות והיכולת להחזיק בחשבונותיה, יכולה הייתה טוויטר לצפות שהנזק הזה ייגרם בישראל. טענת טוויטר כי מתקין התקנות לא התכוון להחיל ריבונות המשפט בישראל על נזקים שאינם "משמעותיים", שובה אולי את הלב אך אין לקבלה. בתי המשפט בישראל דנים גם בתביעות ששוויין הכספי מועט.
המשיב טען כי טוויטר סגרה את כל חשבונותיו אצלה משום שהעז להעביר ביקורת עליה ועל פלטפורמות אינטרנט אחרות. המשיב לא הוכיח שראוי לדון בחלק גדול מתביעתו. הטענה כי נפגעו זכויות הקניין הרוחני של התכנים שפרסם המשיב בחשבונותיו, כתוצאה מחסימתם, רחוקה מלשכנע. הטענה כי טוויטר היא "שומר בשכר" בהתאם לחוק השומרים, התשכ"ז - 1967, משונה עוד יותר. ההנחה כי ציוצי המשיב וחשבונותיו בטוויטר הם "נכס" שלו אינה עומדת במבחן המציאות, ועוד יותר מרחיקת לכת הטענה כי טוויטר זכתה ב"טובת הנאה" כתוצאה מ"שמירתה" על נכסי המשיב (בדמות מידע אישי שאספרה אודות המשיב). המשיב לא עמד בחובת ההוכחה המינימאלית המוטלת עליו בעניין זה.
המשיב לא הוכיח את הטענה כי התנהלותה של טוויטר עולה כדי "הכבדת גישה על בית העסק", לפי לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט- 1999. ככל שהמשיב הוא עוסק, וככל שהחשבון שלו עונה על הגדרת "עסק, נכס או שירות", והצופים בציוציו עונים להגדרת "לקוח", נראה שאותו שירות, עסק או נכס הוא של טוויטר, ולא של המשיב, וממילא לא ניתן לראות בפעולותיה של טוויטר לסגירת החשבונות משום "הכבדה לא הוגנת" על גישת "לקוחות" לעסקו של אחר. המשיב לא הניח תשתית מספקת לטענתו כי יש להחיל על טוויטר, שהוא תאגיד זר, נורמת מהמשפט הציבורי. בצד זה, הטענה כי הסכם השירות בין המשיב לטוויטר הוא חוזה אחיד, שחלק מתנאיו (לרבות התנאי המאפשר לטוויטר לסגור חשבונות), מקפחים את המשיב, וכן הטענה כי טוויטר השתמשה בזכות חוזית המוקנית לה שלא בתום לב, הן מן הסוג שניתן באופן פוטנציאלי לתבוע בגינן ועל כן עונות על המבחן של "שאלה רצינית" שיש לדון בה.
אין לקבל את עמדת טוויטר באשר לנאותות הפורום. אמנם הדין החל על הסכסוך, ככל הנראה, בהתאם לתנאי השימוש, הוא דין זר, אולם יתר מבחני העזר שנקבעו בפסיקה אינם מקנים עדיפות מיוחדת לבירור התביעה באירלנד או בארה"ב. ספק אם צודק לאפשר למשיב לנהל תביעה נגד טוויטר בישראל. המשיב לא כלל מידע מהותי וחשוב בבקשתו כי יינתן לו היתר המצאה מחוץ לתחום ובתצהיר שצורף לאותה בקשה. הקורא את הבקשה בנקל מתרשם כי המשיב תובע את ריבו מטוויטר על כך שגרמה לו עוול חמור, בכך שחסמה באופן דרקוני את כל חשבונותיו אצלה כתוצאה מציוץ אחד, וכן כי טוויטר עשתה כן כדי להצר את צעדיו של לוחם נגד תאגידי ענק. האמת שונה במקצת.
טוויטר פעלה לכאורה באופן שעולה בקנה אחד עם תנאי הסכם השימוש ועם מדיניותה בנושא הפרטיות – לכולם הסכים המשיב. לכאורה היא אף עשתה כן באופן מדורג ומידתי: לאורך שנה של ציוצים מפרים הגיבה טוויטר רק בנוגע לאלה שנתפסו בעיניה חמורים במיוחד וחסמה את חשבונו של המשיב באופן זמני – רק עד שהואיל להסיר את הציוצים המפרים. טוויטר גם התרתה במשיב באופן מפורש, במסגרת הליך השגה שיזם הוא, כי אם ימשיך בהפרותיו הוא צפוי לחסימה מוחלטת של חשבונותיו. מדובר במקרה מובהק של העלמה מכוונת של פרטים מהותיים מביהמ"ש, במסגרת בקשה שהוגשה במעמד צד אחד בלבד. די בטעם זה להביא לתוצאה של ביטול היתר ההמצאה שניתן למשיב. הבקשה התקבלה. המשיב יישא בהוצאות טוויטר בסך 15,000 ש"ח.