דייג חובב יפצה את פקח רשות שמורות הטבע לאחר שהעליל עליו ברשת ובתלונה למשטרה (פסק-דין, שלום חיפה, השופט אבישי רובס):

העובדות: תביעת לשון הרע. התובע, המועסק כפקח ברשות שמורות הטבע והגנים, עסק במסגרת תפקידו גם באכיפת איסור הדייג בשמורת ראש הנקרה-אכזיב. התובע טען כי הנתבע הוא דייג חובב, הנוהג להפר את הוראות החוק תוך פרסום הדברים ברשת. התובע חקר את התובע בתחנת משטרת ישגב. התובע טען כי לאחר חקירתו הגיש הנתבע נגדו תלונת שווא, לפיה התובע איים עליו ברצח באמצעות אקדח שלוף (הפרסום הראשון). התובע טען עוד כי הנתבע פרסם סרט דיבה בקבוצת פייסבוק העוסקת בדייג, במסגרתו טען הנתבע כי התובע הצמיד לראשו אקדח ואיים לפגוע בו (הפרסום השני). התובע טען כי לא היו דברים מעולם וכי התלונה נסגרה בשל היעדר אשמה פלילית. הנתבע טען כי הדברים שפרסם נכונים וכי התובע מנסה להתנקם בו ולפגוע בו כדייג. 

נפסק: משמעות האמירות בשני הפרסומים ברורה. הפרסומים ייחסו לתובע איום ברצח באמצעות נשק, תוך שימוש לרעה בתפקידו כפקח הרשות. מדובר באמירות המייחסות לתובע עבירות פליליות, וככאלה הן מהוות לשון הרע. גם יסוד הפרסום מתקיים. הפרסום הראשון - הגשת התלונה במשטרה - מקיימת את דרישת הפרסום, שכן חוקר המשטרה שגבה את ההודעה הוא "אדם זולת הנפגע". הפרסום השני נעשה באמצעות הפצת הסרטון בקבוצת פייסבוק בה חברים 14,224 חברים פעילים.

הנתבע טען כי עומדת לו הגנת אמת בפרסום, שהנטל להוכיח אותה מוטל על הטוען לתחולת ההגנה. עדויות הנתבע והעד מטעמו היו בלתי סדורות, נתגלו בהן סתירות מהותיות בפרטים שונים והן לא היו אמינות. לעומת זאת מסר התובע גרסה סדורה וקוהרנטית להשתלשלות העניינים. הנתבע ייחס בפרסומיו לתובע עבירה פלילית חמורה ולכן נדרשות ממנו, כמי שטוען לתחולת ההגנה מכח סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, ראיות בעלות משקל משמעותי התואם את חומרת ההאשמות. הנתבע לא עמד בנטלים הרובצים לפתחו, ולו ברף הנמוך, לצורך הוכחת הארוע. להיפך, הוכח באופן פוזיטיבי, כי הארוע הנטען בשני הפרסומים לא התרחש כלל ומדובר בבדיה. הנתבע אינו זכאי להגנת הסעיף. הנתבע יפצה את התובע ב-120,000 ש"ח וכן יישא בהוצאות בסך 25,000 ש"ח.