מאגרי מידע אמורים להישמר בידי מי שהופקד עליהם (גזר-דין לנאשם 2, מחוזי ת"א, השופט ציון קאפח):

העובדות: הנאשם הורשע, לפי הודאתו, בעבירה של פגיעה בפרטיות בצוותא, לפי סעיפים 5 ו-2(9) לחוק הגנת הפרטיות. בתקופה הרלבנטית הסוכנות לעסקים קטנים ובינוניים במשרד הכלכלה הפעילה קרן למתן הלוואות בערבות מדינה לעסקים קטנים ובינוניים, על ידי הבנקים. חברת BDI שימשה כגוף מתאם לקרן זו. נאשם 1, במסגרת עבודתו ב-BDI, פיתח את האפליקציה ששימשה לניהול ותיעוד העבודה של BDI כגוף מתאם לקרן לעסקים קטנים. נאשם 2 נתן ללקוחותיו שירות לגיטימי של סיוע וליווי בהגשת בקשות לקבלת הלוואה לקרן לעסקים קטנים. נאשם 1 ניצל את הגישה שהייתה לו לאפליקציה ולמידע שנאגר ב-BDI בקשר עם עבודת הקרן לעסקים קטנים והעביר לנאשם 2 מידע ונתונים על עסקים שפנו לקרן לעסקים קטנים בבקשה לסיוע ועל הטיפול בבקשתם. נאשם 2 השתמש במידע שהעביר לו נאשם 1 לצורך איתור לקוחות פוטנציאליים לעסקו [לעיון בגזר הדין לנאשמים 3-5].

נפסק: מאגרי מידע אמורים להיות שמורים בידי מי שהופקד עליהם. חשיפתם לגורם שאינו מוסמך לכך פוגעת בפרטיות ואף עלולה להסב נזק כלכלי לבעלי העסקים השונים. הנאשם 2 ונאשם 1 שימשו בתפקידים משיקים זה לזה והם מכירים משכבר הימים. הנאשם 2 נתן שירות לגיטימי של סיוע וליווי בהגשת בקשות לקבלת הלוואה לקרן לעסקים קטנים. הנזק שנגרם מביצוע העבירה הוא בעיקרו פגיעה בפרטיות בעלי העסקים הקטנים שקשייהם הכלכליים היו חשופים לעין זרה. לשני הצדדים היה עניין בהצלחת המהלך. זה תמורת העמלות, וזה תמורת השכר שיקבל מבעלי העסקים שנזקקו לשירותיו. על כן, אין לקבוע כי במערכת היחסים שבין שני הנאשמים היה מוביל והיה מובל. הנאשם אשר הבין היטב את מהות ההצעה, יכול היה לסרב לה. הצדדים הסכימו על מתווה עונשי בו הרף העליון הוא 60 שעות של"צ. סלע המחלוקת ביניהם הינו האם להותיר את ההרשעה על כנה אם לאו. יש להותיר את ההרשעה על כנה. הכלל הוא כי משהוכח ביצועה של עבירה יש להרשיע את הנאשם אלא אם כן קיים יחס בלתי סביר בין הנזק הצפוי לנאשם מן ההרשעה לבין חומרת העבירה. על חומרת העבירה אין להכביר מילים הן במהותה והן בכמות הרשומות שהועברה אל הנאשם. חוק הגנת הפרטיות אינו אח חורג לחוק העונשין ולא בכדי נקבע בצידה של העבירה עונש מאסר משמעותי של עד 5 שנות מאסר. על הנאשם (2) נגזר של"צ בהיקף של 50 שעות ומאסר על תנאי.