בג"ץ דחה עתירה נגד התקנות לשעת חירום שהסמיכו את השב"כ להתחקות אחר נדבקי זן האומיקרון של הקורונה (פסק-דין, ביהמ"ש העליון, השופטים הנדל, קרא וגרוסקופף):
העובדות: עתירה נגד התקנות לשעת חירום שהסמיכו את שירות הביטחון להתחקות אחר נדבקי זן האומיקרון של מגפת הקורונה [תקנות שעת חירום (הסמכת שירות הביטחון הכללי לסייע במאמץ הלאומי לצמצום התפשטות זן אומיקרון omicron של נגיף הקורונה החדש), התשפ"ב-2021]. העותרים טענו כי התקנות מנוגדות לפסקי דין שניתנו; כי לא היה מקום לעגן את הסמכת השב"כ בתקנות שעת חירום; וכי ההסדר שנקבע במסגרתן אינו מידתי.
נפסק: אין ממש בטיעון הראשון של העותרים בדבר "הפרה" של הכרעות ביהמ"ש העליון בגלגוליה הקודמים של סוגיית האיכונים [עניין בן מאיר - בג"ץ 2109/20; עניין האגודה לזכויות האזרח - בג"ץ 6732/20]. ההליך הראשון עסק בחוקיות הסמכת הארגון לפי חוק שירות הביטחון הכללי, ואין בו כל קביעה לגבי האפשרות של התקנת תקנות שעת חירום. ההליך השני כולל הכרעה שנשענה על השינויים העובדתיים באשר לסיכון הנשקף מן המחלה, החלופות לשימוש בכלי השב"כ, ויעילות הכלי. התמונה שיצרה הופעת האומיקרון שונה לחלוטין מזו שעמדה לפני ביהמ"ש באותה עת: מדובר בווריאנט חדש, שבשלב זה קיים חשד שביכולתו לעקוף, במידה כזו או אחרת, את ההגנה החיסונית, על כל המשתמע מכך במונחי סיכון. בנקודת הזמן הנוכחית רק ישראלים מעטים זוהו כנשאים של האומיקרון, כך שיש רגליים לטענה כי הסתייעות מיידית באמצעי השב"כ תאפשר לטפל במהירות בהתפשטות הווריאנט.
הטיעון השני של העותרים תוקף את מסלול ההסמכה שבו בחרה הממשלה. לטענתם, לא היה מקום לפעול באמצעות תקנות שעת חירום, משום שניתן היה להביא את הסדרי תקנות הסמכת השב"כ לאישור הכנסת, במתכונת של חקיקה ראשית – מה גם שקיים חוק ייעודי העוסק בסמכויות הטיפול במגיפה. אין ממש גם בטענות אלה. 'דרך המלך' לקידום יעדיה התחיקתיים של הממשלה, אף במצב חירום, היא בחקיקה ראשית של הכנסת, ככל שהדבר ניתן, ולא באמצעות התקנת תקנות שעת חירום. מיצוי מהלך חקיקה פרלמנטרי דורש זמן מסוים. נוכח החשיבות שגורמי המקצוע מייחסים למאבק מהיר ויעיל בחדירת וריאנט האומיקרון לישראל בעודה בראשיתה, דומה כי התקנת תקנות שעת חירום לתקופה בת 5 ימים – תוך קידום במקביל של חקיקה ראשית – אינה מעוררת קושי יוצא דופן. אשר לטיעון השלישי, בשים לב לחוסר הוודאות האופף את וריאנט האומיקרון ואת השפעותיו, ובהתחשב בכך שמדובר בהוראת שעה לתקופה בת 5 ימים – לא הוכח כי ההסדר הקבוע בתקנות הסמכת השב"כ פוגע בזכות לפרטיות בצורה לא מידתית, המצדיקה את פסילתו. העתירה נדחתה.