הסכמה לקבלת דברי פרסומת יכולה להיות חלק מתקנון האתר (פסק-דין, שלום דימונה, השופט מנחם שח"ק):
העובדות: התובע טען כי הנתבעים שלחו לו 24 מסרונים פרסומיים, בניגוד לסעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. התובע נרשם לאתר הנתבעת, העוסקת בשיווק קורסים דיגיטליים. התובע טען כי גם אם הסכים לקבל הודעות פרסומיות, הרי שההודעות אינן מאפשרות הסרה מרשימת התפוצה. הנתבעים טענו כי אין כל עילה אישית כלפי הנתבע, שכן הנתבעת היא ששלחה את המסרונים, לאחר שהתובע התעניין במוצריה ונרשם באתר. בקשה קודמת למחיקה על הסף נדחתה על-ידי ביהמ"ש.
נפסק: יש לקבל את עמדת התובע לגבי יריבות ועילה כלפי הנתבע. הנתבעת לא כפרה בטענת התובע לכך שבשאתר, ובאתר נוסף, שאליהם מפנים המסרונים, מופיע הנתבע כמי שמשווק את הקורסים המוצעים לרכישה, ואף מופיע בכתבות תדמית שונות. הנטל היה על הנתבעים להוכיח כי חרף היות הנתבע נטול כל מניות בנתבעת, או תפקיד ניהולי כלשהו, ובהיעדר כל טענה לכך ששימש כשכיר, פעילותו חוסה תחת מטריית האישיות המשפטית הנפרדת של הנתבעת. כאשר אין מחלוקת כי המסרונים פרסמו את עסקיו של הנתבע, יש לצאת מנקודת הנחה שקיימת לו אחריות אישית להפרות של הוראות החוק ביחס למסרונים.
אין מחלוקת כי המסרונים שקיבל התובע הם בגדר "דבר פרסומת" וכי הנתבעת היא "מפרסם". התובע טען שאי די באישור התקנון הכללי כדי לבסס הסכמה לקבלת הודעות פרסומת, גם אם בתוך התקנון מובלעת הסכמה כזו, אולם התובע לא הפנה להוראת דין מתאימה או לפסיקה מתאימה המבססת את טענתו. נדרשת הסכמה מפורשת בכתב של הנמען. משהתובע אישר את התקנון, הכולל הסכמה לקבלת דברי פרסום, נראה כי די בכך, שכן חזקה עליו שעיין בתקנון קודם לאישורו ולחילופין כי ויתר על קריאתו תוך שהסכים מכללא לתוכנו, ובכלל זה לכך שהנתבעים או מי מהם יוכלו לשלוח לו הודעות פרסומת [עניין הראל - ת"צ 64880-02-18; עניין זילברג - ת"צ 1860-90].
נוסח המסרונים אינו עומד בהוראות החוק שכן הם אינם כוללים את שמו ואת דרכי יצירת הקשר עם המפרסם לצורך מתן הודעת סירוב. אין חולק כי גם דפי אינטרנט שאליהם מפנים הקישורים במסרונים אינם כוללים ציון האפשרות למסירת הודעת סירוב. הנתבעים הפרו את הוראות סעיף 30א וקמה זכותו של התובע לפיצוי. בעת הרלוונטית קיבל התובע מהנתבעת גם הודעות פרסומת בדוא"ל ויכול היה לשלוח הודעת מייל חוזרת. לכל הפחות באמצעות הודעות הדוא"ל, ידע התובע או למצער צריך היה לדעת כי מסורה לו אפשרות להסרה מרשימת הדיוור. אמנם, התביעה לא הוגשה בגין הודעות הפרסומת שנשלחו בדוא"ל, ברם עדיין, לרשות התובע עמדה אפשרות נגישה ופשוטה לצורך בקשת הסרה, גם בהתייחס למסרונים, והתובע בחר שלא לעשות בה שימוש. יש לזכות את התובע בפיצוי המקסימלי ביחס למסרון הראשון, ובסך של 500 ₪ בגין המסרון השני. ביחס לכל יתר המסרונים, שהם בראש ובראשונה תולדה של הימנעות התובע מלבקש הפסקת המשלוח, יש לקצוב פיצוי בסך כולל נוסף של 500 ₪.