זה לא משנה אם עוה"ד נכנס לצפות בפסק-הדין ששלחה אליו מזכירות ביהמ"ש (החלטה, עבודה ארצי, הרשמת אפרת קוקה):

העובדות: המערער הגיש לביה"ד ערעור על פסק-דינו של ביה"ד האזורי לעבודה בחיפה. ביה"ד הודיע למערער כי הערעור הוגש באיחור. המערער אישר שפסה"ד נשלח לתיבת הדוא"ל שלו, אך טען כי העיון התאפשר לו רק מאוחר יותר, עקב שהותו בחו"ל. 

נפסק: הערעור הוגש באיחור ואין לקבלו לרישום. פסה"ד נשלח למערער בשתי דרכים - באמצעות תיבת הדוא"ל שמסר המערער לביה"ד ובדואר רשום עם אישור מסירה (שהודבק לבסוף באותה כתובת לאחר 3 ביקורים בה). למערער בוצעה המצאה כדין בכל אחת מהדרכים הללו. ההמצאה בדוא"ל היא המצאה כדין לפי תקנה 497ג(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. המערער אישר כי ההודעה התקבלה בתיבת הדוא"ל שלו עם קישור לפסה"ד. עם זאת טען, כי שהה בחו"ל באותה עת ללא הציוד הנדרש לכניסה למערכת נט המשפט, ומשכך העיון בפסק הדין התאפשר לו בפועל רק מאוחר יותר. נקבע כי לצורך גיבוש המצאה כדין די בכך שההודעה הגיעה לתיבת הדוא"ל [עניין פלוני - ע"א 7518/20; עניין אלאעסם - ע"ר 60431-06-20]. אין זה משנה האם 'נכנס' עוה"ד לצפות בפועל בפסה"ד באמצעות לחיצה על הקישור שנשלח לכתובת הדוא"ל שלו, אם לאו.

אשר לטענת המערער כי תיבת הדוא"ל שמסר לביה"ד אינה "תיבה מאובטחת" – מדובר בטענה שנטענה בעלמא ולא נתמכה בתצהיר או בראיה חיצונית כלשהי. מכל מקום, אין בכוחה לפגום בתוקף ההמצאה. תקנה 497(ג1) מאפשרת משלוח הודעה בצירוף קישור לפסה"ד גם ל"כתובת דואר אלקטרוני" ולא רק ל"כתובת מאובטחת של דואר אלקטרוני".שנית, המערער חתם על טופס "הסכמת בעל דין לעניין קבלת כתבי בי-דין בדואר אלקטרוני". בהתאם להסכמה זו, הומצאו למערער כתבי בי דין באמצעות תיבת הדוא"ל שמסר, וכן המערער הגיש כתבי בי דין בדיוור אלקטרוני. העלאת טענת המערער, כי כתובת הדוא"ל שמסר לביה"ד אינה ממלאת אחר דרישות התקנות, מעוררת לכל הפחות תמיהה, ואף יש בהעלאתה משום חוסר תום לב דיוני. במיוחד בשים לב לכך שהטענה מועלית בדיעבד ובאופן ספציפי בהתייחס להמצאת פסק הדין למערער [עניין בית בלב - ע"ר 33237-03-17]. המערער לא הגיש בקשה להארכת מועד להגשת הערעור ועמד על טענתו כי הערעור הוגש במועד. נוכח הקביעה בדבר איחור של ממש בהגשתו, הערעור אינו מתקבל לרישום.