די בכתיבת תוכנה כמוצר לשיווק ולמכירה כדי לזכות בתעריף ארנונה מופחת של "בית תוכנה" (פסק-דין, מחוזי ת"א, השופט הרי קירש):

העובדות: המערערת עוסקת בפיתוח תוכנה בתחום הסייבר ומשרדיה מצויים ברמת גן. המשיב סיווג את פעילות המערערת בעבר כ"בית תוכנה", אך עם מעבר המערערת למשרדים חדשים שינה את סיווג פעילותה ל"בנייני משרדים שירותים ומסחר", שתעריף הארנונה בגינו גבוה יותר. המערערת השיגה על קביעה זו בפני המשיב וטענה כי משרדיה ראויים להיחשב "בית תוכנה". המשיב דחה את ההשגה. ערר שהגישה המערערת לוועדת הערר לענייני ארנונה ברמת גן נדחה אף הוא. מכאן הערעור.

נפסק: יש לקבל את הערעור. הלכה היא כי ביהמ"ש אינו מחליף את שיקול הדעת המינהלי בשיקול דעתו, אלא שפרשנות הדין, לרבות זו הנוגעת למונחים שהוגדרו בתקנות הארנונה, נתונה בראש ובראשונה לבתי המשפט. עיקר הדיון נוגע לפרשנות המונחים "תעשיה", "בתי תוכנה" ו"שירותים" ולאופן יישום המבחנים שנקבעו בפסיקה בקשר למונחים אלה. לפי תקנה 1 לתקנות ההסדרים, ככלל קביעת סוגו של נכס אמורה להיות מעשית ופשוטה: על פי העשייה המתבצעת בו בפועל, דהיינו "השימוש". השימוש שעשתה המערערת בנכס היה ייצור תוכנה בתחום הסייבר. המערערת מייצרת מוצר מדף ואינה עוסקת בהתאמת תוכנה קיימת ואינה נותנת שירותים על בסיס תוכנה (SaaS). מוצרי התוכנה שמפתחת המערערת נמכרים לציבור הרחב על-ידי חברת האם שלה וכמעט כל עובדי המערערת עוסקים בפיתוח התוכנה.

לא ניתן להסכים למסקנת ועדת הערר לפיה המערערת איננה זכאית להטבה בארנונה כבית תוכנה מפני שיש בה "היבטים מסחריים מובהקים". גם המפעל  תעשייתי המובהק ביותר ירצה בסופו של דבר למכור את מרכולתו – לשם כך הוא קיים. מטבע הדברים מכירת התוצרת כרוכה במאמצי פרסום, שיווק, לוגיסטיקה וגבייה, וכתוצאה מכך כמעט כל מפעל תעשייתי יהיה "חברה מעורבת" במידה זו או אחרת. הפן המסחרי האמור איננו גורע מהיות פעילות המפעל "ייצורית". כך גם לגבי בית תוכנה. וכך במיוחד במקרה זה כאשר פעילות השיווק נעשית על ידי חברת האם ולא על ידי המערערת עצמה. 

נהוג לבחון פעילות חברות בתחום המחשוב בהתאם למבחנים שאומצו בפסיקה לעניין זיהוי פעילות כתעשייתית או כייצורית ובפרט, על פי האבחנה בין "תעשיה" מחד ובין "שירותים" מאידך. המשיב אינו חולק על כך שהמערערת עוסקת בייצור תוכנה, אלא שלשיטתו, לצרכי ארנונה, יש במודל העסקי של המערערת (הנתפס בעיני המשיב כאספקת שירותים לחברת האם וקבלת תשלום תמורתם) כדי להוציא אותה מגדר בית תוכנה בסיווג תעשיה. גישת המשיב היא גורפת מדי ואיננה מתחייבת מהוראות החוק או לפי מבחני הפסיקה.

כתיבת תוכנת מחשב עשויה להתבצע בקשת רחבה של נסיבות שונות. אין מחלוקת כי כאשר מיזם עסקי יוצר לעצמו תוכנה חדשה, לצורך השימוש בידיו במהלך עסקיו, אין המדובר ב"בית תוכנה". מקרה אחר, מובהק פחות, הוא כאשר מהות המיזם היא כתיבת תוכנה ייחודית (או התאמת תוכנה קיימת) לפי הזמנת לקוח מסויים, לפי דרישות ומפרט שנקבעים על ידי הלקוח. בקצה השני של הקשת מצוי המקרה בו המיזם עוסק בכתיבת תוכנה פרי פיתוחו ויוזמתו, ומשווק עותקים (רישיונות) של התוכנה בקרב הציבור. לגבי מצב זה מדובר ב"בית תוכנה".

בתווך נמצא המקרה בו המיזם עוסק בכתיבת תוכנה חדשה, המיועדת לשיווק בקרב הציבור, אולם המיזם עצמו איננו עוסק בשיווק, וכל המכירות נערכות על ידי גורם אחר. אמנם במקרה זה יש פן שירותי (יצירת התוכנה כדי שזו תימכר בידי הגורם האחר), אולם המיזם הנבחן עדיין מהווה חולייה חשובה בשרשרת הייצור והאספקה של תוכנה כמוצר מדף העומד למכירה. לצורך הטלת ארנונה עירונית ויישום התעריף המופחת החל על "בתי תוכנה", המקרה האחרון כן ראוי לזכות בתעריף מועדף. העשייה המבוצעת בנכס היא המכרעת לעניין החיוב בארנונה ואם העשייה היא כתיבת תוכנה כמוצר לשיווק ומכירה, אזי לדעתי די בעובדה פשוטה זו כדי לזכות בתעריף המוזל הניתן לבתי תוכנה. זאת הפעילות שהמחוקק ביקש לעודד, והנסיונות השונים להצר את היקף ההקלה על ידי מציאת אבחנות שונות - לא יצלחו. יש לסווג את המערערת כ"בית תוכנה".