פסק-הדין הומצא אלקטרונית והערעור הוגש באיחור (פסק-דין, ביהמ"ש העליון, הרשמת שרית עבדיאן):

העובדות: בקשת למחיקת ערעור על הסף. המשיבה 1 הגישה תביעה כספית נגד המערער והמשיבים 2-4. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עיקר התביעה [ת"א 54677-12-17]. המערער הגיש ערעור על פסק-הדין. המשיבה 1 טענה כי הערעור הוגש באיחור.

נפסק: יש להיעתר לבקשה ולהורות על מחיקת הערעור. תחילה יש להידרש לשאלה מאימתי יש למנות את הימים להגשת ערעור – מיום המצאת פסה"ד או שמא מיום המצאת הפסיקתה שניתנה על-ידי ביהמ"ש מאוחר יותר. את המועד להגשת הערעור יש למנות מיום המצאת פסה"ד ולא מיום המצאת הפסיקתה, שלמעשה מהווה שיקוף של פסה"ד ותו לא. האפשרות להמצאה אלקטרונית מעוגנת בתקנה 161(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, המורה גם כי ניתן להמציא לבעל דין החלטות שיפוטיות באמצעות משלוח הודעה בדבר מתן ההחלטה לתיבת הדוא"ל של בעל דין, בצירוף קישור להחלטה עצמה (הודעה באתר). כך הומצא פסה"ד לב"כ המערער.

התקנות מאפשרות לבעל דין לטעון כי הודעה בדבר מתן ההחלטה לא הגיעה לכתובת הדוא"ל שמסר, וזאת בדרך של הגשת תצהיר בעניין. התצהירים שהוגשו על-ידי ב"כ המערער הם לקונים וכלליים ולא נמצא בהם כל הסבר המניח את הדעת לרישומים המופיעים ב"נט המשפט" לפיהם פסה"ד הומצא לתיבות הדוא"ל שלהם, בפרט בשים לב לכך שמדובר בהמצאה לשני עו"ד שונים, בעלי תיבות דוא"ל שונות. אין בתצהירים אלה כדי לשלול את ברירת המחדל הקבועה בתקנה 161. פסה"ד אף נצפה על-ידי אחד מב"כ המערער עוד ביום שבו ניתן, לפיכך אף אם פסק-הדין לא הומצא למערער כדין, הרי שעל פני הדברים לא מן הנמנע היה להחיל את כלל הידיעה. לא נמצא טעם להאריך את המועד להגשת הערעור.