ההודעה על פתיחת סניפים בזמן הסגר עדיין תיחשב כדבר פרסומת (פסק-דין, שלום בת-ים, הרשם אדי לכנר):

העובדות: תביעת 20 תובעים מכוח סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. הנתבעת שלחה לתובעים שני סוגי מסרונים. אין מחלוקת כי הסוג השני הוא פרסומי ויש לבחון האם התובעים אישרו לנתבעת משלוח הודעות פרסומיות. יש לבחון האם סוג ההודעות הראשון, העוסק בחנויות פתוחות בעת משבר הקורונה, עולה כדי פרסומת. התובעים טענו, בין היתר, כי לא הסכימו לקבלת ההודעות. הנתבעת טענה, בין היתר, כי התובעים הצטרפו למועדון הלקוחות שלה ואישרו את טפסי ההצטרפות.

נפסק: סוג ההודעות הראשון נשלח בתקופת מגפת הקורונה שפקדה את ישראל וגרמה לסגר כללי. בתקופת משלוח ההודעה, המדינה התנתה פתיחת חנויות מסוימות בהתאם לכללי משרד הבריאות. הנתבעת נחשבת לחיונית מאחר והיא מספקת שירותים בדבר "ראיה". לנוחות אותם אנשים הזקוקים לשירותים אלו הנתבעת שלחה את ההודעה הראשונה בה היא מפרטת כי היא נחשבת לחיונית וממשיכה לספק שירותים לאנשים הצריכים את שירותיה. חרף האמור לעיל, תוכן ההודעה והמסר הכלול בה עולה בקנה אחד עם הגדרת "דבר פרסומת". מטרת ההודעה להניב רווח לנתבעת, כך שנמעניה ייכנסו ללינק ויירכשו מוצרים מהנתבעת. בחינת השיקולים הרלבנטיים מעלה כי הודעה זו מהווה דבר פרסומת לפי החוק.

החוק דורש הסכמה מראש של הנמען לקבלת הודעות. התובעים העידו כי לא נתנו את הסכמתם המפורשת. לראיה, כלל לא נמצא טופס הצטרפות. סעיף 30א(ג) מאפשר משלוח דברי פרסומת גם ללא הסכמת הנמען, בהתקיים שלושת התנאים המצטברים הקבועים בסעיף. הנתבעת לא עמדה בתנאים אלה ולא הצליחה להוכיח כי התובעים, לאחר שמסרו פרטיהם בהתקשרות מולה, נתנו הסכמתם לקבלת הודעות. הנתבעת תשלם פיצוי מתון בסך 350 ש"ח עבור כל הודעה ששלחה, בחלוקה לפי התובעים השונים, וכן הוצאות בסך 5,000 ש"ח.