הנגישות וההמשכיות שמאפיינת את הפרסום בפייסבוק מאפשרת לעקוב אחר רצף הפרסומים ולזהות את המשיבה (פסק-דין, מחוזי חיפה, השופט מאזן דאוד):

העובדות: ערעור וערעור שכנגד על פסק-דינו של ביהמ"ש השלום קריות [ת"א 17689-09-18], שקיבל חלקית תביעת לשון הרע נגד המערער וחייב אותו לפצות את המשיבה ב-30,000 ש"ח וכן בהוצאות. עיקר המחלוקת בשאלה האם קמה למשיבה עילת תביעה לפי חוק איסור לשון הרע, עקב טענתה שניתן היה לזהות מהפרסום כי הוא מיוחס לה, על-אף ששמה לא צוין בו. 

בתביעה טענה המשיבה כי שני פוסטים שפרסם המערער בפייסבוק מהווים לשון הרע כלפיה. המערער טען כי הדבר אינו עולה מהפרסומים. בית המשפט קמא קבע כי רק באחד מהפרסומים יש לשון הרע וכי הצטברות פרסומים נוספים, שחלקם נעשה על ידי המערער, מובילים למסקנה כי לפי מבחן אובייקטיבי ניתן לזהות את הפרסום המכפיש כמתייחס למשיבה.

נפסק: הפרסום הוא במדיה טכנולוגית. זירת הפרסום היא הרשת החברתית פייסבוק. החוק חל גם על פרסומים בפייסבוק, בשינויים המתחייבים. תוכן הפרסום הראשון, ככל שניתן לזהותו כמתייחס למשיבה, מהווה לשון הרע לפי סעיף 1 לחוק. בפרסום השני אכן אין לשון הרע. לא חלות הגנות כלשהן ביחס לפרסום. על בסיס שני הפרסומים עצמם, במנותק מיתר הנסיבות החיצוניות, קשה לקבוע לפי מבחן אובייקטיבי כי אדם סביר היה מזהה את הפרסומים עם המשיבה.

הפרסומים הנוספים והתגוביות מהווים המשך ישיר לשני הפרסומים הקודמים, וכשהם מצטברים ליתר הנתונים הם מקימים פוטנציאל לזהות את הפרסומים המכפישים עם המשיבה. הצטברות הפרסומים הנוספים האלה, המהווים נסיבות חיצוניות במובן סעיף 3 לחוק, עונה על המבחן האובייקטיבי הנדרש, לפיו האדם הסביר היה קושר בין הדברים האמורים בפרסום הראשון לבין המשיבה באופן ישיר ומזהה אותה כמי שהתייחסו ספציפית אליה.

הנגישות וההמשכיות שמאפיינת את הפרסום בפייסבוק מובילה לכך שהקורא יוכל בקלות לעקוב אחרי רצף הפרסומים ולקשור ביניהם, כאשר הצטברותם יחד מובילה למסקנה כי לפי המבחן האובייקטיבי של האדם הסביר ניתן לזהות את הפרסום המכפיש כמתייחס למשיבה ולכן יש לחייב את המערער לפצות את המשיבה. אין מקום להתערב בסכום הפיצוי שנפסק. הן הערעור והן הערעור שכנגד נדחו.