פיצוי לתובעת לאחר שהנתבע חדר לטלפון הנייד שלה והעביר ממנו סרטון לטלפון שלו (פסק-דין, שלום י-ם, השופט מוחמד חאג' יחיא):

העובדות: תביעה לפיצוי כספי בגין פגיעה נטענת בפרטיות, שהוגשה נגד החברה הממונה על אספקת חשמל במזרח ירושלים ועובד שלה. בעת שביקרו עובדי הנתבעת בדירת גיסה של התובעת, התפתח אירוע אלים בין התובעת ומשפחתה לבין עובדי הנתבעת. לאחר שעובדי הנתבעת עזבו את הדירה, התברר שמכשיר הטלפון הנייד של התובעת נמצא בתיק העבודה של הנתבע. בשלב יותר מאוחר ביום האירוע, בעודו במשרדי הנתבעת ולאחר שנוכח הנתבע כי הטלפון אצלו בתיק, הוא נטל אותו, חדר לתוכן שלו והעביר ממנו למכשיר הטלפון שלו סרטון שבו הסריטה התובעת חלק מההתרחשויות באירוע.

נפסק: דין התביעה להתקבל באופן חלקי. הנתבעים יפצו את התובעת ב-7,500 ש"ח. הנתבע הודה כי לאחר האירוע העביר סרטון מהטלפון של התובעת לטלפון שלו, עת היה במשרדי הנתבעת. אין תימוכין לטענת התובעת כי הנתבע העביר תכנים נוספים ומדובר בהשערה בלבד. טענת התובעת כי הנתבע נטל ממנה את הטלפון ללא רשותה אינה מבוססת. גרסת הנתבע כי הטלפון הגיע לתיק העבודה שלו שלא ביוזמתו ובלהט הרוחות היא הגיונית ומסתברת יותר. הנתבע ועובדי הנתבעת נקלעו לאירוע אלימות שלא יזמו, ומקורו ככל הנראה אי-הבנה של התובעת ובעלה ביחס לנוכחות נציגי הנתבעת בדירה או אף על רקע אחר שכרוך בקיומם של חובות כספיים לכאורה כלפי הנתבעת בגין צריכת חשמל. כך או כך, הנתבע לא החל ולא יזם את האירוע.

הנתבע מודה כי חדר לטלפון של התובעת והעביר את הסרטון לטלפון שלו. לפי סעיף 1 לחוק הגנת הפרטיות, "לא יפגע אדם בפרטיות של זולתו ללא הסכמתו". סעיף 2 לחוק מפרט את אופני הפגיעה. סעיף 4 קובע כי פגיעה בפרטיות היא עוולה אזרחית, וסעיף 29א(ב) קובע כי במשפט בשל עוולה כאמור, רשאי ביהמ"ש לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על סך 50,000 ₪ ללא הוכחת נזק. אם יוכח שהפגיעה נעשתה "בכוונה לפגוע", רשאי ביהמ"ש לפסוק סכום פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום המוזכר. 

חדירה לטלפון - ומקל וחומר שהעברת תוכן ממנו - ללא רשות בעליו, מהווה חדירה ופגיעה ממשית בפרטיות של בעל הטלפון, ולעתים הפגיעה היא רחבה יותר עת היא נוגסת בפרטיותם של צדדים שלישיים. בימינו, מכשיר הטלפון הנייד הפך להיות חלק מאתנו ושותפנו במחשבות, בנושאי ההתעניינות, בחוויות שאנו עוברים מידי יום, והוא מצוי בליבת ההוויה והפרטיות שלנו [עניין דביר - ע"פ 8627/14; עניין שמעון - בש"פ 5105/20]. סעיף 18 לחוק מעגן את ההגנות מפני תביעה או אישום בגין פגיעה בפרטיות, לרבות סעיף 18(2)(ג), אם הנתבע או הנאשם עשה את הפגיעה "בתום לב" כאשר "הפגיעה נעשתה לשם הגנה על עניין אישי כשר של הפוגע", כי אז חלה הגנה מפני תביעה כאמור. דרישת תום הלב היא "כרטיס הכניסה" לצורך החלת ההגנה.    

הנתב ע טען כי העביר את הסרטון "בסערת" רוחות, נוכח הסכנה שנשקף אליה באירוע, וזאת "במטרה לשמור את תיעוד האירוע". אין לקבל את גרסת הנתבע וביהמ"ש לא השתכנע כי פעל בתום לב. הנתבע העביר את הסרטון לטלפון שלו לאחר שכבר עזב את הדירה והיה במשרדי הנתבעת. פעולת הנתבע להעברת הסרטון מעידה על הלך רוחו המחושב לפיו הוא היה חדור ומרוכז במטרתו לבצע את הפעולה להעברת הסרטון, פעולה שכללה למעשה מספר פעולות. הנתבע מחק את הסרטון מטלפון התובעת לאחר ביצוע ההעברה, פעולה שיש בה לכרסם בתום ליבו ובעניין האישי לו הוא טוען.

 בהתחשב ברקע הדברים ותקיפת הנתבע שקדמה להעברת  הסרטון, בהתחשב בכך שהועבר רק סרטון בלבד ולא פריטים נוספים, בהתחשב בכך שאין כל אינדיקציה שסרטון זה הופץ או פורסם על-ידי הנתבע, וכאשר ביהמ"ש לא התרשם כי הנתבע פעל כדי לפגוע בתובעת, סביר להעמיד את גובה הפיצוי על סך כולל של 7,500 ₪. אין לפסוק פיצוי מוגבר או עונשי כפי שנתבע, שכן לא מדובר במקרה יוצא דופן של פגיעה קשה וזדונית בתובעת.