הלכת רמי מור היא הלכה מחייבת (החלטה, מחוזי חיפה, השופט מנחם רניאל):

העובדות: בקשת המשיבה בבקשה לאישור תובענה כייצוגית, למתן צו נגד המשיבות 2-3, לחשיפת פרטי גולש אינטרנט. המשיבה טענה כי קיימת מחלוקת עיקרית בין הצדדים, בשאלה האם המבקש נרשם למועדון הלקוחות של המשיבה. מאידך, המבקש טוען כי המחלוקת בין הצדדים היא האם נתן המבקש את הסכמתו מראש ובכתב לקבלת דברי פרסומת, כדרישת סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982, וכי שאלת ההרשמה היא משנית בחשיבותה.

נפסק: יש לדחות את הסתמכות המשיבה על דעת המיעוט שניתנה בביהמ"ש העליון בהלכת מור [רע"א 4447/07] ועל דעתם של שופטי ערכאות נמוכות, שפעלו לפי דעת המיעוט. לפי סעיף 20 לחוק יסוד: השפיטה, הלכה שנפסקה בביהמ"ש העליון מחייבת ומנחה את בית המשפט המחוזי. פס"ד שניתן בכל ערכאה אחרת אינו מחייב ואינו מנחה את ביהמ"ש המחוזי. ההלכה שנפסקה בביהמ"ש העליון היא הלכת הרוב ולא הלכת המיעוט. לכן, אין הלכה של ביהמ"ש העליון שקבעה שלבית המשפט יש סמכות לצוות על חשיפת פרטי גולש אינטרנט במקרה זה. לא ברור מדוע סבורה המשיבה שחשיפת פרטי גולש האינטרנט במקרה זה לא תפגע בפרטיותו. יכול להיות שהיא סבורה שהפגיעה בפרטיות מוצדקת, אבל אין לכך כל ביסוס בבקשתה.

בין כך ובין כך, אין תועלת במתן הצו לאור העובדה שהפרטים אינם נמצאים בידי המשיבות 2-3. יש לקבל את טענת המבקש שהשאלה אם נרשם למועדון הלקוחות של המשיבה אינה שאלה עיקרית, וההכרעה בה לא תחרוץ את גורל הבקשה לאישור. השאלה היא אם המבקש הסכים לקבל דבר פרסומת, וגם אם יוכח שנרשם למועדון הלקוחות, לא תהיה בכך תשובה לשאלה אם הסכים לקבל דבר פרסומת, בין היתר לאור השאלה אם המבקש סימן את התיבה שבה היה עליו לאשר את הסכמתו לקבל דבר פרסומת. עם זאת, אין חולק שאם המבקש לא נרשם למועדון הלקוחות, לא הסכים לקבל דבר פרסומת. בין אם יש לביהמ"ש סמכות ליתן צו לחשיפת פרטי גולש באינטרנט ובין אם לאו, לאור משניות פרטי הגולש באינטרנט לשם הכרעה בבקשת האישור, ולאור העובדה שפרטי הגולש המבוקשים אינם נמצאים בידי המשיבות, יש לדחות את הבקשה למתן צו לחשיפת פרטי הגולש.