אין מקום להתערב בפס"ד שקבע פיצוי של 50,000 ש"ח על הפרת חוק הספאם (פסק-דין, מחוזי ת"א, השופטת אביגיל כהן):

העובדות: ערעור על פסק-דינו של בית המשפט השלום בבת-ים [תא"מ 65990-10-18], שקיבל ברובה את תביעת המשיב נגד המערערים מכוח סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982, וזאת ביחס למאות הודעות פרסומת ששלחו המערערים למשיב, ללא הסכמתו. ביהמ"ש קמא הורה למערערים לפצות את המשיב ב-50,000 ש"ח ולשאת בהוצאות בסך 5,000 ש"ח. מכאן הערעור.

נפסק: יש לדחות את הערעור. פסק דינו של ביהמ"ש השלום מושתת על קביעות עובדתיות: היעדר הסכמה לקבל הודעות מהמערערת; קבלת ההודעות למרות היעדר הסכמה; ומשלוח הודעות גם לאחר שהמשיב שלח הודעות סירוב. המערערים טענו כי המשיב מסר מידע שקרי ומטעה וכי הקביעות העובדתיות אינן נתמכות בחומר הראיות, אך זהו אינו המקרה החריג שבו תתערב ערכאת ערעור בקביעות עובדתיות אליהן הגיעה הערכאה הדיונית לאחר שמיעת עדים והתרשמותה המובהקת מעדותם. ביהמ"ש קמא צדק כשקבע כי היה די בהודעות הסירוב של המשיב על-מנת לענות אחר דרישת חוק התקשורת.

נקבע בפסיקה כי גם כאשר ניתן לשלוח הודעת סירוב על ידי לחיצה על כפתור "הסר", עדיין יש זכאות לשלוח הודעת סירוב בדוא"ל או בכתב. ביהמ"ש קמא בחן את אופן משלוח הודעות הסירוב וקבע, בצדק, כי יש צורך לכתוב את אופן הודעת הסירוב בדבר הפרסומת גם בעברית ולא רק באנגלית. גם על סמך חוק הגנת הצרכן וגם על סמך הוראות חוק התקשורת. אין "חזקה" ולפיה מקבל הודעת הפרסומת שנשלחת בעברית מבין אנגלית.

בין כך ובין כך, ברור כי גם מקבל הודעת הפרסומת צריך לנהוג בתום לב ולנושא זה יש השלכה בנוגע לגובה הפיצוי שנפסק. ביהמ"ש קמא לא מצא שהמשיב נהג בחוסר תום לב. לפיכך, משלא נמצא פגם בהתנהלות המשיב, וכן נמצא פגם פוזיטיבית בהתנהלות המערערים, נמצא כי יש מקום לחייב בפיצוי לפי חוק התקשורת.

אשר לסכום הפיצוי - מדובר במאות הודעות, כ-500 במספר, אך התביעה הוגשה על סך 75,000 ש"ח ונכנסה למסגרת סדר דין מהיר. כאשר מחלקים את הסכום שנפסק למספר ההודעות, מתקבל פיצוי הנמוך מסכום של 100 ש"ח להודעה. ודאי אין מדובר בסכום בלתי סביר או חריג לפי הקריטריונים שנקבעו בפסיקה. גם אם המערערים אינם פעילים כיום בתחום, עדיין קיימת האפשרות לחייבם בפיצוי מכוח החוק גם בשל הצורך בהרתעת הרבים. המערערים יישאו בהוצאות המשיב בסך 50,000 ש"ח.