אין הצדקה להטיל עיצום כספי על בוקינג ישראל, לה אישיות משפטית נפרדת מהחברה המפרה - בוקינג הולנד (החלטה, ביהמ"ש העליון, השופט אלכס שטיין):

העובדות: בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של ביהמ"ש המחוזי בת"א [ע"א 49010-05-20], במסגרתו נדחה ערעור המבקשת על פסק-דינו של ביהמ"ש השלום בת"א [עש"א 46570-06-18]. ביהמ"ש השלום קיבל את ערעור המשיבה על החלטת המערערת להטיל עליה עיצום כספי בסך 2,508,000 ש"ח. העיצום הכספי הוטל בשל הפרה נטענת של הוראות סעיפים 14ג(א) ו-17ד' לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981, שעניינם בחובת הצגת מחיר מלא לצרכן, הכולל מע"מ.

ביהמ"ש השלום קבע כי ההחלטה להטיל את העיצום דווקא על התאגיד הישראלי, ולא על בעלת האתר - החברה ההולנדית BOOKING.COM B.V - היא בלתי סבירה בעליל, גם אם התאגיד הישראלי הוא חלק מקבוצת בוקינג. ביהמ"ש המחוזי קבע, בדעת רוב, כי החלטת המערערת להטיל עיצום על המשיבה, בנסיבות המקרה, אינה "החלטה סבירה", שכן אינה מקיימת את התכלית שבבסיס הוראות הדין, מכוחן פעלה ופועלת הרשות. מכאן בקשת רשות הערעור.

נפסק: דין הבקשה להידחות. פסקי הדין שניתנו אינם מעוררים שאלה משפטית עקרונית אשר חורגת מעניינם הפרטני של הצדדים להליך, ואשר ראוי לה, לפי טיבה ומהותה, להתברר במסגרת בקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי". מתן רשות לערער על פסק-דינו של ביהמ"ש המחוזי אינו דרוש כדי למנוע עיוות דין. טענת המבקשת כי "הליך אכיפה כנגד גורם הנמצא מחוץ לטריטוריית המדינה עשוי להיות אפשרי, אך הוא בעל מורכבות רבה ועל כן ארוך יותר לעומת ההליך הפנים מדינתי" הינה ברורה ומובנת. ברם, קשיים לוגיסטיים של המבקשת אינם מספקים הצדקה להטלתו של עיצום כספי על המשיבה, שלה אישיות משפטית הנפרדת מזאת של החברה המפרה, בוקינג הולנד. זאת, בפרט כאשר המבקשת עצמה מאשרת כי היא מוסמכת לפתוח בהליך של אכיפה מינהלית נגד בוקינג הולנד. חוק הגנת הצרכן אכן גובר על כל הסכם, כטענת המבקשת. ברם, חוק זה אינו מאפשר את הטלתו של עיצום כספי על מי שלא נכשל בהפרתו של החוק, והמשיבה ממילא לא כרתה שום הסכם שמתיימר לפטרה מן האחריות לפי חוק הגנת הצרכן: היא פשוט לא הפרה את החוק.