לנאשם לא היו את הכלים להעריך את ליקויה השכלי של הקטינה במפגש חד פעמי וקצר טווח, שהתקיים באופן וירטואלי (הכרעת-דין, מחוזי נצרת, השופטות הלמן, שיטרית וגלפז מוקדי):

העובדות: כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של גרם מעשה אינוס, גרם מעשה מגונה בנסיבות אינוס ומעשה מגונה בנסיבות אינוס. נטען כי הנאשם ביצע את העבירות בקטינה עמה יצר קשר באפליקציית היכרויות, במהלך תכתובת ב-WhatsApp. לנאשם לא יוחסה עבירה בהקשר של גיל הקטינה וקטינותה, אלא, יוחס לו ביצוע המעשים תוך ניצול ליקויה השכלי של הקטינה, המאובחנת עם תסמונת דאון.

נפסק: יש לזכות את הנאשם מחמת הספק מביצוע העבירות המיוחסות לו בכתב האישום. לצורך ההכרעה, על ביהמ"ש לקבוע האם אכן הקטינה בעלת ליקוי שכלי, כנטען, וכן עליו לבחון האם הנאשם ידע, או לכל הפחות עצם את עיניו מלדעת, אודות ליקויה השכלי. יש להשיב על השאלה האם ניצל ליקוי זה לצורך ביצוע המעשים, באופן השולל את הסכמת הקטינה לביצועם. ליקויה השכלי של הקטינה הוא כזה השולל ממנה את היכולת לגבש הסכמה חופשית למעשה המיני, בשל חוסר יכולתה להבין את מהותם ותוצאותיהם הפיזיות, או את משמעותם ותוצאותיהם החברתיות של יחסי המין.

בנסיבות המקרה, אף אם חשד הנאשם בקיומו של שוני כלשהי אצל הקטינה, הרי שלא היו בידיו הכלים להעריך את טיבו ומשמעותו של שוני זה. במפגש חד פעמי וקצר טווח, שהתקיים באופן וירטואלי, באמצעות האפליקציה והווטסאפ, ללא מפגש פנים אל פנים ומבלי שיש לנאשם היכרות מוקדמת או ידע קודם אודות הקטינה, לא בהכרח יכול היה לקבוע, או אף לחשוד, כי שוני זה בקטינה משמעותו ליקוי שכלי, לא כל שכן, כי מדובר בליקוי שכלי המגיע כדי כך שאין ביכולתה של הקטינה לתת הסכמה חופשית לקשר מיני. לא עלה בידי המאשימה כדי להוכיח מעבר לכל ספק סביר את המיוחס לנאשם בכתב האישום ולכן יש לזכות אותו מהמיוחס לו.