טעות בהבנת כללי ההמצאה האלקטרונית אינם מצדיקים להיעתר לבקשה להארכת מועד (החלטה, ביהמ"ש העליון, הרשמת שרית עבדיאן):

העובדות: בקשה לעיון חוזר ולחילופין הארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור. 

נפסק: דין הבקשה להידחות. לפי התיעוד במערכת "נט המשפט" פסה"ד הומצא לב"כ המבקש עוד ביום הינתנו, באמצעות המצאה אלקטרונית, והוא אף צפה בו ביום ההמצאה. האפשרות להמצאה אלקטרונית של החלטות שיפוטיות מעוגנת בתקנה 161(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. לפי תקנה זו ניתן להמציא לבעל-דין מסמך אלקטרוני, ובכלל זה החלטות שיפוטיות, לכתובת הדוא"ל שצוינה על ידו בכתבי טענותיו או לכתובת הדוא"ל שנמסרה על ידו לביהמ"ש. בהינתן כללים אלו ובהתחשב באופן שבו הומצא פסה"ד למבקש, מתייתר הצורך לדון בטענותיו באשר למועד שבו נודע לו על פסה"ד (בגרסת המבקש בעניין זה רב הנסתר על הגלוי).

משפסה"ד הומצא למבקש ביום 8.2.2021 באמצעות המצאה אלקטרונית, הרי שנוכח הוראות תקנה 137(א) לתקנות, המועד האחרון להגשת בקשת רשות הערעור הוא יום 18.4.2021. המבקש הגיש ביום זה בקשת רשות ערעור "פורמאלית" ולא מנומקת, שאינה עומדת בתקנות, לפיהן על בקשת רשות ערעור לכלול את הנימוקים שבשלהם יש להורות על רשות ערעור, כך שהלכה למעשה המבקש לא הגיש את בקשת רשות הערעור במועד. המבקש לא הצביע על טעמים מיוחדים שבגינם יש להיעתר לבקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור.

דומה כי האיחור בהגשת בקשת רשות הערעור נבע מטעות ב"כ המבקש לסבור כי החלטת ביהמ"ש המחוזי לא הומצאה לו. אולם, ככלל, טעות בהבנת הדין אינה מהווה "טעם מיוחד" המצדיק מתן ארכה להגשת הליך ערעורי בנסיבות שבהן היה ניתן היה להימנע מהטעות בנקל באמצעות בדיקה פשוטה בדין הרלבנטי. הכללים בדבר המצאה אלקטרונית של כתבי טענות הוחלו בביהמ"ש פעמים רבות והתקנות החדשות אף לא שינו בעניין זה. ההליך יימחק.