דבריו של הנתבע אינם לשון הרע, אך הוא חב ברשלנות בשל עצם הקמת קבוצת הפייסבוק נגד התובעים (פסק-דין, שלום ת"א, השופט אביים ברקאי):

העובדות: תביעת לשון הרע שמקורה בפרסומים בשתי קבוצות פייסבוק, על-ידי 21 נתבעים. התובעים, בני-זוג, הם המפעילים והמנהלים של מזנון הפועל בסמוך לבסיס "נבי מוסא", שחיילים הם קהל היעד העיקרי שלו. הנתבעים שירתו כחיילים באותו בסיס במועדים הרלבנטיים. התובעים טענו כי הנתבעים התנסחו בקבוצות הפייסבוק באופן פוגעני ומשפיל, שנועד להשמיץ ולבזות אותם ולפגוע במשלח ידם. התובעים הגיעו לפשרה עם 8 מהנתבעים. פסה"ד עוסק בשאלת האחריות בלבד.

נפסק: התביעה התקבלה ביחס לנתבעים 1,5,6,14,18, לאחר שנקבע כי פרסומיהם הם הוצאת דיבה וכי לא עומדות להם הגנות החוק. התביעה נדחתה ביחס לנתבעים 2,10,11,16,17,19,20,21 לאחר שנקבע כי פרסומיהם אינם לשון הרע. חלק ניכר מהפרסומים נושא אופי וולגרי ובוטה, אולם עצם העובדה שיש מבין הפרסומים שטעמם רע בוודאי אינו מוציא אותן מתחולת הזכות החוקתית לחופש ביטוי. לגבי פרסומים אחרים נקבע כי אין מדובר בגידוף אחד וחד פעמי אלא יש לתת את הדעת גם אל האינטנסיביות שבגידוף, החזרה הנשנית על הגידוף והצמדתו לגידופים נוספים. לא ניתן לקבוע כי מדובר במעוולים במשותף. 

לגבי הנתבע 1, שהקים את אחת מקבוצות הפייסבוק, נפסק כי הפרסום והאמירות של נתבע זה אינן בגדר מחמאות לתובעים, אך למרות תוכן הפרסום הוא עדיין נכנס בגדר ביקורת והבעת דעה. אין בפרסום משום לשון הרע. הדברים נאמרו כביקורת על אופן ניהול המקום. יש גם לדחות את טענת התובעת 2 לפגיעה בפרטיותה, נוכח צירוף תמונתה כתמונת קבוצת הפייסבוק. אין בפרסום התמונה כשלעצמה משום פגיעה בפרטיות לפי סעיף 2(4) לחוק הגנת הפרטיות, שכן אין בתמונה כשלעצמה משום השפלה או לעג.

יש לדחות הטענה כי הנתבע 1 חב בפיצוי מכוח סעיף 11 לחוק איסור לשון הרע, כ"עורך אמצעי תקשורת". עמוד בפייסבוק אינו בגדר "אמצעי תקשורת". אין מדובר בעיתון המוגדר בפקודת העיתונות, ואף אם ניתן היה לנקוט בפרשנות ולקבוע כי אתרי החדשות הם סוג של עיתון, עדיין לא מדובר באתר חדשות, אלא באתר חברתי שאינו מכיל דברי חדשות, או פרסומים הדומים לאלה המתפרסמים בעיתון, ברדיו או בטלוויזיה.

אין מקום להטיל אחריות על הנתבע 1 רק בשל היותו מקים קבוצת הפייסבוק. פרסומים בקבוצה לא נעשו על ידי הנתבע 1 עצמו. הפרסומים נעשו על ידי מפרסמים שונים כאשר הפלטפורמה האינטרנטית של קבוצה בפייסבוק הייתה פתוחה בפועל לכולם. אין מדובר בקבוצה סגורה שהאישור לחבריה היה נתון לנתבע 1 בלבד. אין מדובר בקבוצה שהפרסום נעשה אך ורק על ידי הנתבע 1. כלל הוא שאין מקום לחייב בפרסום לשון הרע נתבע שלא ביצע פרסום. הנתבע 1 לא הפעיל עיתון; לא הפעיל אתר תקשורת ולא ערך אמצעי תקשורת כמשמעו בחוק – כך שאין לראות בו אחראי בשל הקמת הקבוצה בלבד.

עדיין יש לקבל את התביעה נגד הנתבע 1, בשל התרשלותו [סעיף 35 לפקודת הנזיקין] בעצם הקמת הקבוצה. כאשר החליט לפתוח קבוצה המזמינה כל מי ששונא את התובעים להצטרף, יכול היה ובכל מקרה צריך היה לשוות לנגד עיניו את אופי הפרסומים בקבוצה. ברור כי בקבוצה שכזו יתפרסמו פרסומים שיתקשרו לשנאה אל התובעים. כאשר אדם מקים פלטפורמה פרסומית שאינה קבוצה סגורה, שמעצם טבעה קוראת לכל מי ש"שונאים" את התובעים, עליו להקפיד הקפדה יתרה שהאמירות לא חורגות ולא נכנסות לגדר לשון הרע או כל עוולה אחרת.

הנתבע 1 לא הגדיר תקנון שימוש לחברי הקבוצה ואף לא הקפיד לבחון את הפרסומים שבוצעו בקבוצה באופן סדיר ועקבי. הנתבע 1 התנהל ברשלנות משבחר שלא לעקוב, להסיר ולהגיב באופן המתבקש לכל פרסום שאינו הולם. מכאן שתוך התרשלותו, הנתבע 1 איפשר את הפרסום. נפסקו הוצאות לחובת התובעים ביחס לנתבעים שהתביעה נגדם נדחתה.