די בפיצוי של 250 ש"ח להודעה כדי להשיג את תכלית האכיפה וההרתעה (פסק-דין, תביעות קטנות ת"א, הרשמת חני ברוך אלון):

העובדות: התובע, עו"ד במקצועו, טען, בין היתר, כי הנתבעת שלחה לו 4 הודעות פרסומת לטלפון הנייד, בניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב - 1982, ובניגוד להוראות חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981. התובע טען כי מעולם לא יצר קשר עם הנתבעת או מסר לה את הסכמתו למשלוח ההודעות. הנתבעת, המתמחה בקידוח ובניהול פרויקטים קבלניים, טענה, בין היתר, כי לא שלחה את ההודעות לתובע, אלא חברה אחרת ששמות בעליה ותחומי עיסוקה דומים.

נפסק: דין התביעה להתקבל בחלקה. אין מחלוקת כי ההודעה הראשונה היא "דבר פרסומת", אך לא הוכח כי הנתבעת היא "מפרסם", שכן שמה או מענה אינו מופיע בהודעה זו כמען להתקשרות לשם רכישת נושא דבר הפרסומת. גם לא הוכח כי תוכן ההודעה עשוי לפרסם את עסקיה של הנתבעת או לקדם את מטרותיה, ולא הוכח כי הנתבעת עשויה ליהנות מעצם הפרסום. אין מקום לפצות את התובע עבור הודעה זו.

הוכח כי שלושת ההודעות הנוספות הן "דבר פרסומת", נוכח הגדרתו הרחבה של מונח זה. הוכח גם כי הנתבעת היא "מפרסם". מנכ"ל הנתבעת אישר כי ההודעות נשאו שם דומה לשמה של הנתבעת, ואין מחלוקת כי ההודעות נשלחו מהטלפון הנייד המשמש את מנכ"ל הנתבעת. די בכך על מנת לקבוע ברמה הנדרשת כי תוכן ההודעות שנשלחו עשוי לפרסם את עסקי הנתבעת או לקדם את מטרותיה. הנתבעת הפרה את דרישותיו הצורניות של חוק הספאם, משעה שלא ציינה כי מדובר בפרסומת או את זכות הנמען לשלוח הודעת סירוב.

לא התקבלה הסכמתו המפורשת של התובע מראש למשלוח ההודעות ולכן הוא זכאי לפיצוי. העובדה כי התובע לא ביקש מהנתבעת להסירו מרשימת התפוצה איננה משנה לעניין עצם החבות של הנתבעת, הגם שיש לה משמעות לעניי היקף הפיצוי. התובע פעל בחוסר תום לב כאשר בחר באופן מודע שלא ללחוץ על הקישורית להסרה כבר לאחר קבלת ההודעה הראשונה. הנתבעת תפצה את התובע ב-750 ש"ח (250 לכל הודעה), בתוספת הוצאות בסך 500 ש"ח.