יש לתת את הדעת לחשש העולה מפגיעה חמורה בחופש הביטוי באופן שיצור אפקט מצנן על המשתמשים ברשתות החברתיות (פסק-דין, שלום בת-ים, הרשמת ויג'דאן חליחל):

העובדות: האם שיתוף פרסום בדף הפייסבוק של הנתבעת, של סרטון המתעד פעילות משטרתית של התובע, שוטר במקצועו, מהווה עילה לתביעה לפי חוק איסור לשון הרע? הנתבעת שיתפה את הפרסום יחד עם הכיתוב "חיות אדם גואל נפש". ההליך הוגש גם נגד נתבעים נוספים. בעניינו של הנתבע 1 נפסק כי על אף הביטויים הקשים שהשמיע, לא היה בהם משום התייחסות לזהות התובע עצמו ולא ניתן ללמוד מהם על זהות התובע. הנתבעת טענה, בין היתר, כי התובע משתמש בהליכי משפט בחוסר תום לב וכי התביעה נעדרת עילה.

נפסק: דין התביעה להידחות. השיתוף שביצעה הנתבעת עולה כדי "פרסום" לפי החוק [עניין שאול - רע"א 1239/19]. הנתבעת טענה כי לא הוכח שהדברים שנכתבו מיוחסים לתובע. יש לקבל את הטענה. התובע סמך את טענותיו על צילום מסך בו נראה השיתוף שנעשה באמצעות פרופיל הפייסבוק של הנתבעת. עם זאת, בצילום זה לא מופיעים פרטיו, תמונתו או תיוג עמוד הפייסבוק של התובע. כל שמופיע שם הן שתי השורות הראשונות של הפרסום, מתחתיהן הכיתוב "...הצג עוד" וכן תמונתו של כותב הפוסט המקורי.

על התובע מוטל נטל השכנוע לקיומה של עילת תביעה כנגד הנתבעת. לא הורם הנטל להוכיח כי בזמן בו שיתפה הנתבעת את הפרסום אכן הופיעו תיוג שמו ותמונת התובע. הנתבעת העידה כי האמירות מושא השיתוף לא כוונו כלפי התובע ספציפית, אלא נועדו להביע ביקורת כללית על מה שראתה בסרטון. בסרטון לא ניתן לזהות את השוטרים, ולא ניתן לזהות את המעוכב. לא ניתן לייחס לתובע את הפרסום כפי שהובא. גם הביטויים שצירפה הנתבעת לשיתוף אינם מזכירים כל פרט העלול להצביע על התובע או לקשר בינם לבין התובע או בכלל שהוא שוטר.

אין בנסיבות חיצוניות לאירוע כדי לקשור בין השיתוף של הנתבעת לבין התובע. העדר עמידה בדרישת הזיהוי די בו כדי לדחות את התובענה. מילותיה של הנתבעת, בכלל, וכאשר הן מכוונות לאנשי ציבור בפרט, אינן הולמות ואינן תורמות לשיח החופשי. עם זאת, נקבע לא אחת, כי שימוש בקללות וגידופים, גם אם אינם מחמיאים, אינם בבחינת לשון הרע. עניין זה אינו נופל לתוך אותם מקרים בהם יש לקבוע כי באיזון שבין חופש הביטוי לזכות לשם טוב, יש להגביל את חופש הביטוי. יתרה מכך, יש לתת את הדעת לחשש העולה מפגיעה חמורה בחופש הביטוי באופן שיצור אפקט מצנן על המשתמשים ברשתות החברתיות.

גם אם היה נקבע כי היה בפרסום כדי לזהות את התובע, ובפרסום שיש בו כדי לשון הרע, הרי שהנתבעת הייתה חוסה תחת הגנת זוטי הדברים. העדות היחידה לשיתוף שביצעה הנתבעת הוא צילום המסך שצורף לתביעה, בו לא נראות כל תגובה או חיבוב. על כן, גם מאפייני הפרסום – שיתוף לפרסום של אדם אחר הנעשה באינטרנט שאינו זכה כלל לתגובות, מצביעים על כך שדבריה של הנתבעת בבחינת זוטי דברים, המייתרים את הצורך שבתביעת לשון הרע. התובע ישלם לנתבעת הוצאות בסך 400 ש"ח ושכ"ט עו"ד בסך 5,500 ש"ח.