יש לנהוג בחוק הספאם בזהירות המתבקשת ומבלי שיהיה בכך לעודד נמענים לנסות ולהתעשר שלא כדין על חשבון עסקים (פסק-דין, תביעות קטנות ת"א, הרשם שרון קרן):

העובדות: התובע טען כי הנתבעת שלחה לו 6 הודעות דוא"ל פרסומיות, בניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982, גם לאחר שביקש כי תחדל מכך. עוד טען התובע לפגיעה בפרטיותו וכן כי הנתבעת לא זיהתה את עסקה, בניגוד לחוק הגנת הצרכן. הנתבעת טענה כי התביעה מהווה שימוש פסול בהוראות חוק הספאם וכי ההודעות לא הפרו את החוק.

נפסק: לא ברור כיצד הגיעו ההודעות לתיבת הדוא"ל של התובע, אך ברור כי הן לא הוסרו חרף פניותיו. עיון בהודעות מעלה כי מדובר בפרסומת או בפרסומת עקיפה על הנתבעת, כאשר ההודעה הראשונה עוסקת בתרומה. נפסק כי הודעות שמטרתן עידוד עקיף להוצאת כספים יש בהם כדי להוות דבר פרסומת. לא מדובר במידע עסקי, אם כי בפרסומת לנתבעת או לעסקה. חלק מההודעות אינן כוללות הבהרה על האפשרות להסרה.

יש לנהוג בחוק הספאם בזהירות המתבקשת, בתום לב מוחלט ומבלי שיהיה בכך כדי לעודד נמענים לנסות ולהתעשר שלא כדין על חשבון עסקים, שייתכן ושגו, אך אין בכך כדי להצדיק את אותה "סדרת חינוך" וגרימת הוצאות ונזקים למפרסמים, בייחוד אם הדברים נעשו בתום לב, כפי שהתנהלה הנתבעת במקרה זה. החסרת המילה פרסומת/תרומה בהודעות אינה בבחינת "שור מועד". הנתבעת מיהרה להשיב ולהתנצל עם קבלת הודעת הסירוב השנייה.

לא ברורים עד תום מטרותיו וכוונתו של התובע, מעבר לרצון להילחם בתופעת הספאם. מדובר בהליך מוגזם. הנתבעת הודתה באחריותה למחדל ושם היו הדברים צריכים להסתיים.  יש להעמיד את הנזק על סכום של 50 ש"ח לכל אחת מששת ההודעות. מקובלת טענת הנתבעת כי לא היתה לה חובה לתת לתובע את מספר הזיהוי של העסק. הנתבעת היתה אמורה לעשות כן רק בעת רכישת מוצר, כאמור בסעיף 4 לחוק הגנת הצרכן. יש לדחות גם את העילה מכוח חוק הגנת הפרטיות. הנתבעת תשלם לתובע 300 ש"ח.