הסכמה לקבלת פרסומות מחברה אחת אינה יכולה להיחשב כהסכמה עבור חברות אחרות בקונצרן (פסק-דין, מחוזי ב"ש, השופט אלון אינפלד):

העובדות: בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של ביהמ"ש לתביעות קטנות באשקלון [ת"ק 64684-11-19], שדחה את תביעת המבקש נגד המשיבה בגין שיגור 49 דברי פרסומת בניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב - 1982. ביהמ"ש קמא קבע כי המשיבה שיגרה את דברי הפרסומת באישורו ובהסכמתו של המבקש.

נפסק: יש ממש בטענות המבקש. יש לקבל את הבקשה, לדון בה כערעור ולקבל את הערעור. אין מחלוקת כי המשיבה שיגרה אל המבקש פרסומים באמצעות מסרונים והודעות דוא"ל. הצדדים חלוקים בשני מישורים, אם ניתנה הסכמה כדין לשליחת פרסומות, ואם המשיבה התנהלה כראוי לאחר שהתבקשה להסיר המבקש מרשימת התפוצה.

ביהמ"ש קמא קבע כי עולה ממסמכי המשיבה, כי המבקש נתן את הסכמתו כנדרש בחוק לשיגור הפרסום. זאת, בשל העובדה כי המסמך המתעד התכתבות פנימית בין העובדים באשר לצירופו של המבקש לרשימת התפוצה, מציין את יום ההצטרפות באותו מועד בו הזמין המבקש טיסה באמצעות חברת דיזנהאוז (חברה בת של המשיבה). עלול להשתמע מקביעה זו כי אם ניתנה ההסכמה לחברה אחת, די בכך כדי להוות הסכמה גם עבור חברות קשורות, כגון אם הן שייכות לקונצרן אחד.

לא כך הוא. כל חברה היא אישיות משפטית בפני עצמה ומובהר היטב כי מתן רשות לקבל פרסומות מאת "מפרסם" אחד, היא הסכמה לקבל פרסום מחברה זו בלבד. אין בהסכמה זו משום היתר לקבלת פרסומות מכל חברה אחרת, יהיה הקשר בין החברות אשר יהא. על כל "מפרסם" לקבל הסכמה ישירה. ההסכמה תחשב הסכמה כדין רק אם היא ניתנת בבירור למפרסם מסוים. יובהר כי המשיבה לא טענה בכל שלב כי היא מנצלת הסכמה שניתנה לחברה אחרת.

המשיבה לא הוכיחה את טענתה כי המבקש נתן את הסכמתו. המסמך אינו מבטא אלא שליפת מידע מן המאגר, ואינו מהווה עותק של מסמך, או צילום המסך, שבאמצעותו נתן המבקש את הסכמתו. רישום במחשבי המשיבה יכול להוות נדבך בהוכחת הסכמת המבקש, אך יש גם להוכיח כי הרישום נעשה בהינתן שניתנה הסכמה כדין. הדרך הישירה להוכיח זאת היא באמצעות מומחה מחשבים שיעיד על התוכנה שהפעיל המפרסם בתקופה הרלוונטית, אך ייתכן כי בביהמ"ש לתביעות קטנות אפשר יהיה להסתפק בראיה שהיא בעלת עוצמה פחותה מזו.

בעניין הסרת הפרסום, לא נמצאה שגיאה בממצא של ביהמ"ש לתביעות קטנות, לפיו המשיבה פעלה כנדרש על מנת להסיר את המבקש מרשימת התפוצה מהרגע שהגיש הבקשות. יש בהתנהלות האמורה כדי להצביע על כך שהמשיבה שואפת לפעול כחוק ובתום לב, ויש בכך בכדי להשפיע על היקף הפיצוי. עם זאת, אין בכך כדי להרים הנטל שלא הורם לגבי שאלת מתן ההסכמה לשיגור הפרסום. אין מקום להרבות בהוצאות הצדדים על ידי החזרת התיק לבית משפט קמא לשום הפיצוי הראוי. המשיבה תפצה את המערער בסך של 12,000 ש"ח וכן בהוצאות בסך 3,000 ש"ח.