דינו של מי שפוגע מינית בילד בדרך של צריכת חומר פדופילי הוא לענישה מחמירה (גזר-דין, שלום י-ם, השופט ירון מינטקביץ):

העובדות: הנאשם הורשע, לאחר שמיעת הוכחות, בעבירות של מעשה מגונה בקטין (מספר עבירות), החזקת חומר תועבה ובו דמות קטין וניסיון להחזקת חומר תועבה. הנאשם ביצע מעשים מגונים בשני ילדים, בני תשע ואחת עשרה, וכן הורשע בכך שהחזיק במכשיר הטלפון עשרות סרטונים ושתי תמונות פדופיליות. 

נפסק: המעשים המגונים שביצע הנאשם בזויים ומעוררי סלידה ושאט נפש, אשר פגעו באוטונומיה של הקטינים על גופם, בכבודם ובתחושת הבטחון האישי שלהם. הנאשם הורשע בכך שהחזיק עשרות סרטונים בהם נראים קטינים המבצעים זה בזה מעשים סדום ומעשים מגונים וכן בגירים המבצעים מעשים דומים בילדים. הנאשם אף הורשע בכך שביקש מספר פעמים מאחר שישתף אותו בשיחת וידאו כאשר הוא "מזיין ילד". 

מאחורי האיסור על החזקת חומר תועבה פדופילי וצריכתו עומדים מספר רציונלים, שהחשוב שבהם הוא שמאחורי כל סרטון ותמונה שהחזיק הנאשם, יש קטין אשר נוצל והושפל – ואף גרוע מכך – על ידי מי שהכין אותם, כדי לספק את דחפיהם הסוטים של צרכני החומר. הביקוש לחומר תועבה ממין זה הוא המניע להכנתו ולפגיעה בקטינים הכרוכה בכך.

לא בכדי בחר המחוקק בביטוי "חומר תועבה" לתיאור חומר פורנוגרפיה פדופילי, שכן הוא משקף במדויק את מהותו ואופיו של החומר ואת טיבם של האנשים המייצרים אותו, המחזיקים בו והצורכים אותו. קיים אינטרס ראשון במעלה להרתיע מפני החזקת חומר תועבה של קטינים, הן על מנת להקטין את הדרישה לחומר זה, וכך למנוע פגיעה בקטינים המנוצלים לצורך הכנתו, והן על מנת למנוע פגיעה בקטינים על ידי מי שחשיפה לחומר זה חיזקה אצלו נטייה פדופילית או עודדה אותו לפגוע מינית בקטינים.

על בתי המשפט להעביר מסר ברור וחד משמעי, כי ילד הוא ילד, לא אובייקט מיני ולא מושא לדחפים סוטים ומעוותים, וכי דינו של מי שפוגע מינית בילד, בין במישרין ובין בעקיפין, בדרך של צריכת חומר פדופילי, הוא לענישה מחמירה. עם זאת יש להביא בחשבון כי העונש המירבי בגין מעשה בודד של החזקת חומר תועבה ובו תמונת קטין היא שנת מאסר בפועל בלבד - עניין אשר יש לקוות כי המחוקק ייתן עליו דעתו. על הנאשם נגזרו שלוש וחצי שנות מאסר בפועל, מאסר על תנאי ופיצוי כספי לקטינים.