שיקולי הנוחות והזכות הנלווית להעתקת חומר החקירה נדחים לנוכח הסיכון של "דליפת" הסרטון (החלטה, ביהמ"ש העליון, השופט יצחק עמית):
העובדות: ערר על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א [ע"ח 41821-09-20] שדחה את בקשת העורר לקבל ולהעתיק "חומרי חקירה" כמשמעותם בסעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו רצח בנסיבות מחמירות ועבירות נוספות, לאחר שלכאורה חנק את המנוחה למוות וכן צילם סרטון של גופת המנוחה ושלח אותו לחברו באמצעות WhatsApp. ההגנה ביקשה לקבל לידיה, בין היתר, את העתק הסרטון וכן חומרים ממכשירי הטלפון של העורר, אמו והמנוחה.
נפסק: הסרטון הועמד לעיונה של ההגנה, כך שענייננו הוא בדרישה להעתקתו של הסרטון ולמסירתו לידי ההגנה. ככלל, הזכות להעתיק את חומר החקירה נלווית לזכות העיון, למעט כמה חריגים סטטוטוריים. מהחריגים שנקבעו בחוק לזכות ההעתקה אין להסיק הסדר שלילי. הפסיקה הכירה בכך שיש מצבים שבהם זכות ההעתקה תיסוג אל מול אינטרסים וזכויות אחרים, כמו החשש לפגיעה בפרטיות ובצנעת הפרט של מתלוננים וצדדים שלישיים, חשש לפגיעה בסודות מסחריים וחשש לפגיעה בבטחון המדינה.
אמנם אין בסרטון חשיפה של איברים מוצנעים, אך הוא העורר נראה ונשמע בו כשהוא שר ומפזר שטרות כסף על גופתה של המנוחה. יש בסרטון משום ביזוי והשפלה של המנוחה, שאך זה נחנקה למוות, בעוד העורר צוהל ומפזר עליה שטרי כסף. משפחת המנוחה טענה כי אינה יכולה לשאת את המחשבה שהסרטון המבזה את יקירתם יעבור מיד אל יד, והחשש כי ידלוף בדרך לא דרך אל המרשתת מדיר שינה מעיניהם. ניתן להבין לרגשות המשפחה באשר הסרטון מכאיב ודוקר את העין ואת הלב. המחוקק הכיר בכך שתצלום תמונת גופה עשוי להוות פגיעה בפרטיות בסעיף 2א(א) לחוק הגנת הפרטיות.
ההגנה לא תמכה בקשתה בחוות דעת על מידת הנחיצות של העברת הסרטון אל מחוץ למשרדי התביעה. מדובר בסרטון קצרצר של 11 שניות. תוכנו ידוע. תמונות סטילס מתוך הסרטון ותמלול שלו הועברו להגנה והתאפשר לה לצפות בסרטון והיא תוכל לעשות כן שוב במשרדי התביעה. קשה להבין מדוע תיפגע באופן ממשי הגנת העורר, שקו ההגנה שלו עדיין לא הובהר ולא נחשף. אל מול אפשרויות הגנה ערטילאיות וספקולטיביות יש להעמיד את הפגיעה ברגשות המשפחה והחשש לביזוי כבודה של המנוחה. שיקולי הנוחות והזכות הנלווית להעתקת חומר החקירה נדחים לנוכח הסיכון של "דליפת" הסרטון לציבור.
באשר לחומרים מהטלפונים, הרי שכאשר מדובר בחומרים דיגיטליים, אין להעביר את החומר כמות שהוא להגנה. הסיווג והמיפוי הראשוניים של המידע צריכים להיעשות על ידי התביעה, ולאחר מכן ההגנה זכאית לבקש חיפוש מושכל בחומר על פי חיפוש ממוקד או טכנולוגיה ישימה אחרת, הכול בגבולות הסביר. מיפוי כל החומר שנמצא בטלפון הסלולרי של המנוחה הועבר להגנה. משכך אין מקום להיעתר לבקשה להעביר את תכני הטלפון הסלולרי. הערר נדחה.